סכנה, כאן בונים

גל הפיגועים הנוכחי מציף בין השאר את שאלת העסקתם של פועלים ערבים-מוסלמים. אנו בהחלט מצפים ל"כתתו חרבותם [וסכיניהם] לאתים", אבל אסור שהחלום הנעים יעצום את עינינו במסלול התנגשות עם המציאות. כבר הוסבר יפה שמנהיגות אמתית צריכה להעמיד חזון לעתיד מתוקן, חזון הנבחן בהווה, בהתמודדות עם האקטואלי והבוער. המבחן מתחיל בעצם היכולת לקרוא נכון את המפה, לזהות את שורשי הבעיה ולומר אותם בבהירות ובאומץ, והרי בכך נעוץ כבר עיקר הפתרון.

למעשה, העם כבר אומר את דברו. לאור הסכנה המוחשית, נשמעות יותר ויותר קריאות מכל קצות הקשת החברתית שתוכנן הוא "בוחרים בחיים, מעסיקים יהודים". גם אלו שבימים כתקנם העדיפו להעסיק ערבים, מטעמי חסכון וכדו', מבינים היום שהדבר לא שווה את הסיכון. יש לציין שהקריאות נשמעות חרף הניסיונות של גורמים ממשלתיים לאכוף על המעסיקים להתעלם מן הסכנה.

| סכנה חמורה מאיסור

רגשות ההמון עדיין אינם יסוד לתפיסת עולם יציבה. כמו בכל תחום, עלינו לפנות אל התורה, לשאול בענווה לדעתה ולצעוד בדרכה (כשאנו מאמינים שהתורה תהפוך לבסוף לחוקת המדינה). כלל הלכתי חשוב אומר: "חמירא סכנתא מאיסורא" – מעשה מסוכן חמור יותר מאשר מעשה האסור לפי ההלכה (ולכן גם המעשה המסוכן הופך לאיסור הלכתי ממש). ובמבט פנימי: המצוות והאיסורים בתורה הם רצונו של הקב"ה, אבל שלומם הפיזי של בניו-אהוביו חשוב לקב"ה יותר מקיום הרצון שלו (מתוקף הקשר העצמי בין ה' לישראל).

במקרה שלנו הסכנה מובנת וגלויה. כאשר אוכלוסיה מסוימת מוציאה מקרבה השכם והערב מפגעים, הניזונים מקרקע רוויית שנאה והסתה, יש בהחלט מקום לחשש. כך אומרת ההלכה שבעוד באיסורים רגילים "הולכים אחר הרוב" הרי בנוגע לסכנה חוששים גם למיעוט. הסכנה המדוברת מובנת בשכל הפשוט, היא לא עניין "דתי" ואף לא "יהודי" – כך נוהגת כל אומה נורמאלית החשה סכנה מאומה אחרת. ראייה מפוכחת של סכנה היא זכותו היסודית של כל אדם, ואף חובתו, ואינה קשורה לגזענות.

| תן עדיפות לאחיך

נאלצנו לפתוח בגורם הסכנה, המורגש היטב בהווה הקשה. אך גם בימים כתיקונם (שבע"ה יגיעו בקרוב) אנו מעדיפים עבודה עברית. כן, "עבודה עברית" היא ערך תורני מובהק, ולא המצאה של הדורות האחרונים, ומהווה מרכיב חשוב בחזון העתידי שלנו:

ראשית, התורה מכוונת לקראת המצב השלם של "ארץ ישראל לעם ישראל", ואוסרת לעודד הימצאותם והשתרשותם של נכרים בארץ (ככלל, מלבד המעמד המיוחד של "גר תושב"), "לא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע" – שיקול ברור בכל הנוגע למתן תעסוקה לנכרים בארץ. יהודי הנוהג בפשטות ביראת-שמיים אינו יכול להתעלם מכך, ומבחינתו עבודה נכרית אינה רק סכנה אלא גם איסור.

בנוסף, ניתן להצביע על חמשה מצוות ועניינים בתורה להעדפת הפועל/המוכר היהודי:

א. "ואהבת לרעך כמוך", אהבת ישראל לכל יהודי. בכל טובה שאדם עושה לחברו הוא מקיים מצוה זו, שהיא "כלל גדול בתורה".

ב. ערך המלאכה: על הפסוק "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת..." אומרים חז"ל "כשם שנצטוו על השביתה כך נצטוו על המלאכה". מכאן שעשיית מלאכה היא חלק ממצות השבת, המלאכה בימי-המעשה היא הכנה לשבת. בפנימיות, השביתה בשבת היא ביטוי של בטול למציאות ה', ברמה כזו הנדרשת רק מיהודי, וממילא גם לעשיית המלאכה של היהודי יש 'ערך-מוסף' בכך שהיא נעשית מתוך בטול לרצון ה'.

ג. מצוות ישוב הארץ וירושתה: על ידי עבודה עברית הארץ מתיישבת בבניה-בוניה.

ד. מתן עדיפות לאחים: מהפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" לומדים חז"ל "כשתהיה מוכר, מכור לישראל חברך. ואם באת לקנות, קנה מישראל חברך [וכן בכל התחומים]". גדולי הפוסקים הסבירו שבמקום שאין הפרש כספי אין צורך בציווי מיוחד, ברור שהיהודי יעדיף את "עמיתו" היהודי. החידוש הוא שגם אם הסחורה (או העבודה) של היהודי יקרה יותר מסיבה כלשהי (למשל, בגלל המע"מ) – יש להעדיף אותו. הדבר אינו נובע משנאת האחר, אלא מכך שכל בני העם היהודי הם כמשפחה אחת גדולה. כשם שאדם מעדיף את אחיו ממש, מתוך רגש טבעי, כן הדבר גם בהעדפת בן-עמו, כולנו אחים.

ה. "והחזקת בו... וחי אחיך עמך": מצוה לסייע לאחינו היהודי במציאת פרנסה. מתן פרנסה, בתעסוקה ובמסחר, הוא הצדקה הגדולה ביותר!

| הדבק הלאומי

כאשר מתעוררת הסכנה, היא מורגשת יותר מהערכים החיוביים הללו, "חמורה סכנה מאיסור [או ממצוה]". אך נראה שתחושת הסכנה כיום מובילה אותנו לא רק לשמירת-נפשות כפשוטה אלא להתעוררות חיובית לחשיבות "הדבק הלאומי היהודי" – באחדות ובאחווה, באהבת ישראל ובערבות הדדית, לא רק בעתות סכנה. כך גדל שבעתיים כוחנו כעם. 'ווארט' יפה מפרש את המימרה "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" בדרך זו: כל ישראל נקראים 'אדם' אחד (בלשון יחיד), כי יש ביננו קשר עצמי וכל אחד מרגיש בצער חברו, ואילו אומות-העולם אינם קרויים 'אדם' אלא 'בני אדם' רבים.

כולנו מקווים שגל הטרור יסתיים במהרה, אך במבט מפוכח נראה יותר שלפנינו רק קצהו של 'צונאמי'. רק שינוי יסודי ותודעתי עמוק בהנהגת עם ישראל יבטיח התנהלות נכונה שתביא בע"ה לרגיעה. ראשית השינוי היא בעצם ההכרה בשותפות-הגורל של העם היהודי, שותפות שבאה יחד עם הבדלה מן העמים (הבדלה שתכליתה ליצור יחסים מתוקנים בין הצדדים, ולהיטיב לכולם). פתגם עממי אומר שכשישראל אינם עושים קידוש – לא מכירים בסגולתם, בבחירתם ובשליחותם – הגויים עושים הבדלה, מעוררים אותנו (בדרך הקשה) להבין שאנו נבדלים מהם.

לצערנו, ההנהגה כיום רחוקה מלשקף מנהיגות יהודית מתוקנת. הדרישה היא כלפינו, לאסוף את הכוחות הבריאים בעם ישראל להנהגה אמיצה שתבטא את הדבק היהודי, ושעקרונות התורה יהיו נר לרגלה.

המאמר פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'