מהו מקור הסמכות של המלך? מקובל לחשוב שבמשטר מלוכני המלך הוא הריבון היחיד. אבל, כפי שראינו מאמר הקודם, שלטון מלך לפי התורה איננו כזה. המלך ממונה כדי לדאוג לעם וכוחו נובע מהאמון שהעם נותן בו. העם הוא הריבון.
| המלך דואג לעצמו?
אך כיצד נסביר לפי זה את הזכויות המופלגות שיש למלך, זכויות שאינן קיימות בצורות ממשל אחרות? הנה חלק מזכויות המלך, כפי שפוסק הרמב"ם להלכה: "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות... ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגיבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו, ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו... ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו... וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן... ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה... כל הרוגי המלך ממונן למלך, וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ... כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה ומניח לעצמו כפי מה שירצה" (הלכות מלכים פ"ד).
אין כאן רק הפקעות לצורכי הציבור, אלא רשימת זכויות בהן המלך דואג לעצמו, לארמון המלוכה. גם ההלכה הידועה של "מורד במלכות" אינה מתייחסת רק למרידה המסכנת את המלכות-המדינה (בדומה לעונש בגידה המקובל גם היום), אלא לפגיעה אישית במלך: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך... וכן כל המבזה את המלך או המחרפו" (שם ג, ח).
| כבוד המלך – טובת העם
ההסבר הוא שגם הזכויות האישיות של המלך מוענקות לו מידי העם. מטרת מינוי המלך היא ש"יקבץ כל אומתנו וינהיגנו" (הרמב"ם בסהמ"צ) ולשם כך ניתן בידו כוח רב, מתוך ההנחה שהכוח הזה מסייע ליציבות השלטון, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, ובסופו של דבר זוהי טובת העם. "כי המלך כולל כל האומה ובו תלוי טובת המדינה, ואף בדבר אשר אינו נוגע רק לכבודו לבד, הוא גם כן הטבה כללית להעם" ("תורת נביאים") - המלך דואג לעצמו אבל העם מרוויח מהדאגה הזו, וטובת העם היא שצריכה לעמוד לעיני המלך.
באמת יש כאן סכנה מרובה: מה ימנע מהמלך לחשוב שהממלכה כולה נועדה לשרת אותו ואת שגיונותיו? אכן, התמונה השלמה מכניסה את העם והמלך גם יחד תחת שלטונו של "מלך מלכי המלכים הקב"ה". לאחר שהמלך קיבל מהעם סמכות שלטונית חזקה, עליו לפנות כלפי ה' ולתת לפניו דין וחשבון, כפי שכותב הרמב"ם מיד לאחר רשימת הזכויות של המלך: "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות [משפט – כלפי עמו. מלחמות – כלפי חוץ]".
כך ניתן להכיל את הסתירה-לכאורה בעצת הזקנים למלך רחבעם: "אם היום תהיה עבד לעם הזה... והיו לך עבדים כל הימים" (מלכים א' יב, ז) - המלך עבד לעם והעם עבדים למלך, כיון שהמלך נכנע לפני ה' ויודע שהשררה שניתנה לו אינה אלא למענם. וכך למדו חז"ל מפסוק זה: "כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י).
התורה מציבה זה מול זה – "מלך ככל הגוים" לעומת "מלך אשר יבחר ה'". במלך "ככל הגויים" קשה באמת להכיל את הסתירה, או שהמלך עבד לעם או שהעם עבדים למלך, אבל מלך "אשר יבחר ה'" יכול להיות בו-זמנית עבד לעם ומושל עליהם, שהרי באמת הוא עבד ה', "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".
לקריאת המאמרים הקודמים:
המאמר פורסם לראשונה בעלון גל עיני
