לב הסכסוך או לב השלום?

נושא היחס להר הבית שב ועולה לכותרות מדי פעם, לאחרונה בהקשר למצב הביטחוני השורר בארץ. נראה שכדאי לקחת נשימה עמוקה ולעשות מעט סדר בדברים.

נתחיל ממה שאמור להיות ברור לכל. למי שייך המקום הזה? ובכן, ארץ ישראל כולה – והר הבית בכללה – היא נחלת עם ישראל אשר ניתנה לאבותינו ולנו מאת הקב"ה בורא העולם ומנהיגו, כיסוד החורז את כל ספר בראשית, "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (כדברי רש"י הראשון על התורה).

| לב הארץ

אך הר הבית אינו רק חלק מארץ ישראל אלא לב הארץ (וכדאי באמת להתרגל לכך ש"אזור המרכז" הוא ירושלים והר הבית, ולא תל-אביב) – ולא לחינם הוא נקנה בכסף מלא בידי דוד המלך בשם כל ישראל. ביטוי עמוק לכך יש בדברי חז"ל: "משל למלך שהיה לו בן והשליטו על כל נכסיו, ואמר הבן לאביו, אם אין אתה נותן לי הכסא שלך, היאך הכל יודעים שאתה מחבבני? אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך הכל נותנין לי קילוס. כך נתן הא-להים לאברהם העולם... כיון שנתן לו הכל, אמר לו, אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה [הכוונה לכל הר הבית שמידותיו במשנה הן 500 אמה על 500 אמה] לא נתת לי כלום. ונתן לו הקב"ה כל מה שבקש" (שמות רבה טו, ח). דהיינו, מתנת הארץ לעם ישראל יכולה להתפרש כנתינה חיצונית, כמלך המחלק מתנות לכל עבדיו ואנו בתוכם. אך נתינת מקום המקדש – "מקום הכסא" של ה' – מעידה על יחס פנימי של אב ובן, ו'משדרגת' את מתנת הארץ כולה כמתנת אהבה שאין כמותה.

לצד הגישות השונות בנוגע לעליית יהודים להר הבית כיום (כדלקמן), לכל יהודי מאמין ברור כשמש שהמקום הזה הוא שלנו. ואם ראש-הממשלה אומר בפני אומות העולם הצהרה שמשמעותה ויתור על המקום – נאמר לו פשוט: 'מִי שָׂמְךָ?!'. במאמר מוסגר, מיליוני בני-אדם מכל אומות העולם שותפים גם הם להכרה הברורה בדבר שייכות המקום לעם ישראל.

| מי יעלה בהר ה'?

לא ניכנס כאן לפרטי הדיון ההלכתי בנוגע לעליית יהודים להר הבית. ויכוח בין פוסקי ההלכה, ואפילו ויכוח חריף ונוקב, הוא דבר מקובל ולגיטימי. למעשה, על כל אחד לנהוג לפי הסמכות הרבנית שהוא הולך על פיה, מבלי להיגרר להשמצות ופסילה גורפת של דעות אחרות (וודאי שלא לתלות בכך צרות ופורענויות, ח"ו). בהקשר זה חשוב להבהיר שגם הפוסקים המתירים עלייה להר הבית מדברים רק על עלייה בטהרה לאחר ההכנות המתאימות, ורק למקומות מסוימים בתוך הר הבית (לחלקים החיצוניים בלבד) – ואין להסתמך על שמועות פורחות אלא ללמוד את הדברים מפי העוסקים בנושא.

אבל אי הבהירות השוררת בתחום יכולה להגיע לידי פתרון, אילו גדולי הרבנים והפוסקים ידונו בסוגיה זו הלכה למעשה (מבלי חששות מופרזים). נראה שזה היה רצונו של הרבי מליובאוויטש, שאמר שיש לעשות "שמחת בית השואבה" במקומות המותרים בהר הבית – דהיינו, הגיע הזמן שהרבנים יקבעו ויורו לצבור להיכן וכיצד ניתן להיכנס. אך כל עוד אין פסיקה מקובלת התנגד (ככלל) לכניסה להר הבית.

אך מדוע עלינו לדבר רק על כניסת יהודים להר הבית? הרי הדבר ברור בהלכה שלגויים אסור להיכנס לאזורים הפנימיים בתוך הר הבית – למקום המקדש עצמו (כמו "כיפת הסלע" הבנויה, לפי המסורת, על מקום קדש-הקדשים). האם יש בעיה לומר את הדבר הזה? אנו סבורים שכלל לא. האמת יכולה וצריכה להאמר, וניתן גם להסביר אותה בטוב-טעם: המקום הזה שמור ועומד עבור בית המקדש, שיהווה מגדל-אור לעולם כולו, ולכן אף אחד אינו יכול להיכנס אליו כיום. אנו מבקשים ודורשים מכולם לכבד את המקום ולא לפגוע בקדושתו.

| בית השלום

לאחר ההכרה הברורה שהר הבית ומקום המקדש הוא נחלת עם ישראל, שאיננו יכולים ואיננו רוצים לוותר עליו – נוסיף את הקומה ההכרחית הבאה. המקום הזה אינו "לב הסכסוך" ולא "חבית חומר נפץ" – אלא מקום השלום העולמי! בית המקדש לא נבנה אלא בידי שלמה המלך המייצג את החזון האוניברסאלי של התורה, "כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי".

אם יש לנו מה לומר לכל האומות – וודאי יש לנו – איננו יכולים להתכחש לחזון המקדש. הרי איננו רוצים את הר הבית כדי להקים שם עוד ישוב או שכונה. מבחינה זו, הר הבית אינו עודשטח בארץ ישראל, אלא רובד נוסף על גביה. ואף ירושלים אינה עוד עיר בארץ ישראל, אלא עיר הקודש שיש לה יעוד מיוחד החורג מגבולות עם ישראל, "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה'".

אחת ההלכות הנוגעות להר הבית היא שאסור לעשות אותו "קפנדריא" – דהיינו, לעבור בו מצד לצד בתור קיצור דרך. בהקשר שלנו: הר הבית אינו אמצעי במאבק על ארץ ישראל. הוא תכלית, אליו אנו שואפים לעלות (ולכל הפחות, סובבים את שעריו בסיבובי השערים) מפני שאנו רוצים להתקרב אל ה', להפוך את תפילת הדורות לבניין המקדש לדבר ממשי וער, ו'להריח' את העתיד העומד בפתחנו – עתיד של אמת ושלום, של מלכות ישראל ומקדש בראשה ככתר זוהר שלאורו הולכים בני ישראל והעמים כולם.

פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'