תנועת החסידות - ערש הגאולה

בעקבות התפשטות החסידות הגוברת בקרב צעירי הציונות הדתית והצלחת אירועי י"ט כסלו, נשמעה טענת מחנכים ומורי דרך בציונות הדתית כי החסידות נוגדת את דרכה של הציונות הדתית ששמה לה לדגל להוביל את חזון הגאולה. על פי דעתם, החסידות לא יכולה להיות תנועת גאולה ממשית משום שהחסידות מבטלת ומ"איינת" את העולם המציאותי-גשמי. כמו כן טענו כי החסידות חסרה מצדה הרוחני את ההתחדשות והדיון בסוגיות ומצוות המתחדשות בתהליך הגאולה דוגמת בית מקדש תכלת ועוד.

לא אדון בגוף הטענות – האם החסידות אכן מבטלת את העולם הגשמי והאם אין בה התחדשות, משום שדיון זה דורש עיון מעמיק, והוא תלוי בפרשנויות שונות. ברצוני להתמודד עם מסקנת דבריהם ולהציג טענה הפוכה, לפיה יש לתנועת החסידות חשיבות מכרעת ביכולת של היהדות בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט, להוביל תנועה גאולית-משיחית, גשמית ורוחנית.

(במאמר מוסגר אציין שהרבי מליובאוויטש קרא מספר פעמים ללמוד הלכות בית הבחירה לקראת חידוש העבודה וחסידות אז'ביצא היתה הראשונה לחדש את מצוות התכלת כחלק מהתעוררות הגאולה. ישנם עוד התחדשיות-משיחיות מעשיות ידועות יותר או פחות, בתוך תנועת החסידות, שאמנם נחלשו עם התעוררות הציונות החילונית וההתמודדות עמה שממילא הרחיקה הרבה מן החסידים מכל דבר שיש בו חשש לריח הציונות הכפרנית).

בית המדרש הציוני דתי מתפתח ומתחדש בתוך עצמו לפי דרכו, אך נראה שבכל הקשור להתקדמות משמעותית בתהליך בגאולה הוא קצת תקוע. מזה כעשרים שנה שחזון ארץ ישראל השלמה אותו הוביל בית המדרש ה"מרכזנקי", עומד במקום. בעשרים שנה אלו עברו עלינו, הסכמי אוסלו, הגירוש מגוש קטיף ועוד שאר פשעים חמורים – מבחינה אנושית וכל שכן מבחינה יהודית. אי אפשר להתעלם מהדריכה במקום וחוסר היוזמה להציע פתרונות לבעיות חמורות הקיימות בבסיס חיינו ואשר נוגעות ליכולתה של היהדות להוביל ולנהל מדינה מודרנית.

חוסר היוזמה וההתפתחות בכיוונים חדשים דורש הסבר, ולדעתי הוא נעוץ בחיסרון בחזון הגאולה של הציונות הדתית. על פי חזון הציונות הדתית אנחנו מייחלים לתקומת ישראל השלמה בארצו ובמדינתו ובינתיים אנו מתקדמים קמעא קמעא על פי יכולתנו לקראת השלימות המיוחלת. הבעיה העיקרית בתפיסה זו – המובילה לדעתי לחוסר היכולת של בית המדרש ליזום כיווני התפתחות חדשים היא שחזון זה איננו מציאותי במובן העמוק של המילה. המציאות הרי היא מה שקורה ברגע זה אל מול עינינו, מה שאנו כיהודים חיים בתוכו, ומנסים להתמודד עם כל מרכיביו ופרטיו. חלום הגאולה במהותו איננו מציאות אלא חזון ועל כן הוא חסר מגע אמיתי עם המציאות, וממילא יכול רק להוביל אותה במידה מסוימת, אך לא להוות את המציאות עצמה. כאן נכנסת לתמונה תורת החסידות.

קשה להגדיר את המכנה המשותף בין הזרמים השונים של החסידות, אך נראה שכולם באו לפי דרכם, לקבוע עיקר את "הימצאות השם". החידוש הגדול של הבעל שם טוב הוא ש – ה' נמצא לעולם בכל מקום, בכל זמן, בכל אדם, ובכל מצב נפשי, אם תדע איך לחפש אותו, ימצא לך. חידוש זה אינו רק אמונה גרידא ש"ה' נמצא בכל מקום". עיקר החידוש הוא שאפשר למצוא אותו בתוך ומתוך המציאות עצמה, באופן עמוק ומוחלט יותר נאמר – האלוקות היא (גם) המציאות עצמה ולא רעיון ואידאה המוביל אותה או מרחף מעליה.

כפי שהאירה החסידות את משמעותו של עקרון האמונה ב"מציאות השם" כך היא מחדשת את מושגי הגאולה והמשיח. המשיח נמצא כבר עכשיו בתוך כל אחד מאתנו בעמקי נפשנו, ולכן הוא מציאות קיימת כבר היום ולא רק חזון מיוחל.

אדמו"ר הזקן אמר: "משיח שהעולם חולם עליו לא יבוא לעולם ומשיח שיבוא, אף אחד לא חולם עליו". משמעות דבריו היא שעל משיח לא חולמים – משיח חיים בתוך נפשנו ועל ידי כך מיישמים אותו במציאות החיצונית. מי שחולם על משיח עלול להתעורר בבוקר ולגלות שהרכבת כבר נסעה והמשיח נמצא כבר במקום אחר.

בית מקדש, ארץ ישראל השלמה ומדינה יהודית, כשהם לעצמם הם חלום. אמנם חלום על מציאות, אך עדין חלום. לעומת זאת, ניצוץ משיח, תודעת משיח ותורת משיח הם מציאות קיימת, אמנם רק בכוח החסר פועל, אבל שבהחלט יכול להוביל את המציאות ולבוא לידי פועל.

אם נצליח "לחיות עם משיח" ובכך להוציא "חוצה" את מעיינות תורתנו ונפשנו היהודית ולחבר אותה בחיבור אמיתי עם העולם שבחוץ – תהיה זו הגאולה האמתית והשלמה.

בקרב אנשים רבים, בתוכם גם צעירי הציונות הדתית, הנחשפים לתורת החסידות, גוברת האמונה שיש ביכולתנו כבר היום לשלב בין תורה ופסיכולגיה, בין תורה ומדע ובין תורה ומדינה, וכך לגלות את המשיח שנמצא כבר פה ממש.