אנחנו רגילים לקרוא סיפורי צדיקים רבים על גדולי עולם מהדורות הקודמים שכבר משחר נעוריהם ניכרו בהם אותות גדלות, זכו למאוס בהבלי העולם הזה ולשקוד באוהלה של תורה, לסיים ש"ס כבר בגיל צעיר ולנתב את כישרונותיהם הברוכים ללימוד התורה הקדושה. כל אלו דברים חשובים מאד, הלוואי שנזכה בהם.
אך כשהתורה הקדושה מספרת לנו על גדולתו של משה רבנו ע"ה, לא מסופר עליו שהיה שקדן ומתמיד, אלא גדלותו ניכרה באהבת ישראל שהייתה בו. משה שגדל בבית פרעה והיה יכול ליהנות ממנעמי השלטון, לא בחר לפתח אדישות לסבל העצום של אחיו המעונים בעבודת הפרך במצרים, או לתרץ לעצמו שהוא רוצה לעזור לאחיו היהודים על ידי ש"ישפיע מבפנים", מבית פרעה, לעזור להם.
זאת גדלותו של "אוהבן של ישראל": "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" במדרש תנחומא דורש על פסוק זה: מהי גדלותו? שיצא אל אחיו! אחרי שגדל משה בבית פרעה- לכאורה כל העולם היה לפניו. היה יכול להתמנות למשרה חשובה בבית פרעה, להרוויח עושר גדולה וכבוד. אך כל מעדני ותפנוקי העולם הזה לא מדברים אליו כי הוא רגיש לסבלם של אחיו המעונים. כאן מלמדת אותנו התורה לדורות את גדולתו של מנהיג ישראל. דבר ראשון: אכפתיות לבני עמו, רגישות לסבלם. מנהיג ישראל לא יכול לשתוק כשעושים עוול ליהודים.
נפשו של משה רבנו ע"ה הייתה רגישה מאד לעוול ולאי צדק. כשהוא יוצא אל אחיו לראות בסבלם ורואה שני אנשים מתקוטטים, הוא שואל אותם: למה אתם מתקוטטים?
כשהוא רואה את העוול כשאיש מצרי מכה איש עברי, הוא לא יכול לסבול, צועק עליו והורג אותו. זאת היא התגובה היהודית! לא לתת לגוי להכות בלי תגובה, שהרי בכל מכה שהגוי מכה את היהודי יש חילול ה'! לכן מלמדנו משה רבנו ע"ה: גוי שמכה יהודי- יקבל בחזרה!(אולי היום היו כאלו שיוצאים נגד משה רבנו בטענה שהוא שייך ל"חבורה ההזויה של הימין הקיצוני"...)
הלוואי ונלמד מגדולתו של מנהיג ישראל הראשון להיות מלאים אכפתיות מעם ישראל.
