מה עושים? מתייאשים!

הנה זה בא. מתקרב בצעדי ענק. זה יקרה לנו בלי שנשים לב, ממש עוד מעט. אולי עוד שבוע, אולי עוד שבועיים ואולי מחר בבוקר. זה ישטוף את כולנו כמעט בלי יוצא מן הכלל, רק בודדים ישרדו.

לא. אני לא מתכוון למלחמה, גם לא לפלישה מוקדמת של דאע"ש. אני ממש לא מבין בזה. אני מתכוון לדבר הרבה יותר פשוט. במילה אחת, קוראים לדבר העוצמתי הזה: שגרה.

***

כולנו שמענו על פרשת עצורי דומא. גם אנחנו מתפלצים למשמע הזוועות שעושה מדינת ישראל לנערי הגבעות. בא לך לברוח, 'לשים איקס' על הממסד ולהשליך לפח. פשוט חוסר אונים. לא ייתכן שיהודים יתייחסו לאחיהם כמו לאחרוני המחבלים.

אבל רגע, משהו חדש פה? ומה עם זה שבחודשים האחרונים ישנם חמישים יהודים שמורחקים מבתיהם בצווים מנהליים (גם נוהל ששמור למחבלים בגדר 'פצצה מתקתקת')? איך זה ששכחנו את הרגשות הלוהטים שהיו לנו בקיץ תשס"ה, בגירוש גוש קטיף? איך אנחנו ממשיכים הלאה אחרי פוגרום עמונה תשס"ו?

שגרה. זו המילה. השגרה גורמת לנו שוב להתערבל במבוכות היום יום, בחסות פטפוטי התקשורת. נח לנו להתערסל בתקוה שהנה, יבוא בנט, יבוא סמוטריץ', אולי פייגלין והם כבר ישנו את המדינה. הם יהפכו אותה למדינת היהודים. ובסך הכל, לאלה שבממשלה יש את הידע, את המקצועיות – הם יודעים איך לנהל מדינה. באמת ילדותי לחשוב – כפי שהכריזו רבים בסערת הרוחות לפני עשר שנים – שאפשר "להתנתק מהמדינה", "אין סיכוי שאתגייס לצבא הגרוש לישראל" ועוד סיסמאות בומבסטיות שכאלה.

אז זהו, שלמרות הידע והמקצועיות הם לא יודעים לנהל את המדינה. יהודים נדקרים ונדרסים יום יום והם מכריזים בפה מלא שאין להם פיתרון. לא כי אין להם את הידע והמקצועיות, אלא משום שהם לא מוכנים להכריז על הערבים כאויב, ושיש הבדל בין יהודי לגוי. ולמרות ההכרזות היפות של "משהו חדש מתחיל" – החדש של היום הוא הישן של אתמול: הנה, בנט שר בממשלה אבל גם הוא תומך בפה מלא בעינוי יהודים באופן שווה לחלוטין למחבלים רוצחי ישראל, כי הם "רוצים לקעקע את הקשר בין עם ישראל למדינת ישראל". גם סמוטריץ' היקר הכריז בחודשים האחרונים כמה פעמים שיש להעניש את רוצחי דומא באופן חמור כי הם רוצים "להחריב את מדינת ישראל". שלא נדבר על שאר מנהיגי הצבור שקראו להוציא להורג את רוצחי דומא, לכשיימצאו.

אז מה הפלא עם מותחים נערים על מטות עינויים הזכורות מספרי ההסטוריה? מה מפתיע בכך ששוברים מקלות על גבות חשודים בנקמת רצח אחיהם? משהו חדש התחיל?

אין ברירה. חייבים להתייאש. כל עוד מרגישים שמדינת ישראל מהווה משען ומבטח עבור העם היהודי – המצב ימשיך להתדרדר. לאחרונה אושר חוק המורה לאנשי הבטחון לפתוח באש על מנת להרוג על מיידי אבנים – גם אם מדובר בוודאות ביהודים. כלומר, זהו רק ענין של זמן עד שחיילי צבא הגנה לישראל, שמוסרים את נפשם עבור עם ישראל, ירצחו יהודים – כי "כולם שווים בפני החוק". חייבים להתייאש מהממסד הנוכחי, כדי שנוכל להכשיר את עצמנו להנהגה אמיתית, כזו שאין לה דבר עם מדינת ישראל של שוויון זכויות "ללא הבדל בין דת, גזע ומין". הייאוש הוא שלב הכרחי בדרך.

אבל, כפי שפתחתי, תוך ימים ספורים, ולכל היותר שבועות, שוב השגרה תבלע אותנו. שוב נאמין שאולי בכל זאת מכאן תצמח הישועה, ועל כל פנים אפשר לסחוב את הסיפור עוד כמה שנים. נתייאש מלהתייאש. לכן, כדאי לקחת מלהט הרוחות צידה קטנה לדרך. בלי אמירות בומבסטיות – פשוט להחליט על דבר קטן שאנחנו משנים או מוסיפים לסדר היום הרגיל. אפשר להתחזק בכל מה שנוגע להבדלה שבין ישראל לעמים ומלכות ישראל המתוקנת, גם בחיי השגרה. אפשר ללמוד את הנושאים, אפשר להשתתף בהחזקת האירגונים שעוסקים בנושאים אלו כל העת ("חננו", "דרך חיים" ועוד) – בין ביציאה לפעילויות ובין בתרומות כספיות.

אם נצליח להחדיר את אלו אל שגרת החיים היא תיהפך מקללה לברכה. היא תאפשר לנו לספוג בקצב טבעי את התובנות שהציפה הסערה – אם רק נחליט. העיקר, לא לשכוח את המטרה:

"לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך – כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד"!