מה מסכן את קיום המדינה?

בימים אלה, כשיהודים נטבחים ברחובות ובחנויות, ממשיכה ההתעמרות הבלתי פוסקת באחינו הגיבורים. נערי ישראל, חברים יקרים ואהובים שלנו, נמצאים בבתי הכלא בתנאים קשים ותוך התעמרות בלתי פוסקת, ואחרי עינויים פיזיים ונפשיים. צוי הגבלה והרחקה הפכו לדבר שבשגרה אצל רשעי האינקויזיציה מהמחלקה היהודית בשב"כ, בשיתוף פעולה עם קציני המשטרה, הצבא, ורשעי מערכות המשפט השונות.

מדוע? מה הם חושבים לעצמם? אינני מדבר על מלחכי הפינכה, מעריצי הכח שנותנים כבוד למערכת באשר היא, שמסוגלים להזמין את אחד מראשי האחראים על עינוי בנינו להרצות ב"כנס" בפני קהל בגלל "חשיבותו", שממלאים פקודות וכך הם "מתקנים בפנים" כלומר נכנעים ומצדיקים כל עיוות ועוול, את אלה שקראו לפגוע באחינו האהובים וכינו אותם בשמות גנאי ובוז רק כדי ליישר קו עם השלטון העוין. לאלה אולי נתייחס בהמשך.

אבל קובעי המדיניות, סר הבטחון, הרמטכ"ל, ראשי מערכת המשפט, מה הם חושבים לעצמם? כיצד הם מצדיקים את ההתעמרות באחים אהובים, את ההתייחסות אל ריקוד בחתונה כאל משהו מזעזע – בעוד הם "מכילים" באופן מדהים את הרשעות הערבית? (נזכיר שבעוד אחינו מוחזקים בתנאים קשים ותוך ניצול כל יכולת משפטית להפיק כתבי אישום מרושעים ועונשים מוגזמים – כלפי המחבלים הערבים אנחנו רואים שוב ושוב כתבי אישום מקלים ("החזקת סכין" במקום נסיון רצח, למשל), עונשים מגוחכים, וקריאה לנהוג באיפוק ולא לפגוע בארורים הללו, חלילה..).

מן הסתם יש שם גם רודפי שררה, שמצאו את הדרך הקלה: ביהודים קל להכות, בהם קל להתעמר. אז בואו ונעשה משהו.. . ובכל זאת – נראה שיש כאן משהו יותר עמוק, איזה עיוות מחשבתי שמביא להתייחסות המטורפת הזו.

ובכן – נראה שהעיוות נובע משאלה עמוקה: מהו הצידוק לקיומה של מדינת ישראל, ובפרט לקיומם של כוחות בטחון הנלחמים באויב כאן בארץ.

מדינת ישראל מקיימת את יום הזכרון לפני יום העצמאות שלה. הדבר מעיד לא במעט על תפיסה שאומרת שהצידוק לקיומו של יום העצמאות, לעצמאות יהודית כאן בארץ, הוא השכול, האבל, הרדיפה והסבל שלנו. מה שמצדיק לקיים מדינה, להחזיק מערכות בטחון שנלחמות בתוקף כלפי אויבים – היא המסכנות שלנו, זה שרודפים אותנו ומנסים להרוג אותנו. מתוך זה אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים להילחם. לפי התפיסה הזו – מה שמלכד אותנו כאן, מה שנותן לנו כח, הוא ההתמודדות המשותפת עם האויב, הצורך להתגונן ולעמוד על נפשנו.

אם אכן כך – אז הטרור הערבי הוא נסבל. טרור במהותו אינו מאיים פיזית על כולם, ואם נתלכד ונתאמץ – נתגבר עליו. יש בו דוקא משהו מעורר, משהו מחזק ומלכד: הנה כולנו בסירה אחת כנגד האויב המרושע, סובלים ומצטערים, כעת יש הצדקה להתגייס ולהילחם. אמנם סגנון ההצדקה הזה מחייב מלחמה נמוכת עצימות (לא בכדי המציאו בצה"ל את הביטוי הזה, "נמוך עצימות"..). אם נילחם בטרור ופשוט נחסל אותו – אמנם לא ימותו אזרחים ברחובות, אבל תמות ההצדקה לקיום הצבא שלנו, תמות ההצדקה לקיום מדינה של יהודים. אם אנחנו נהיה יותר תקיפים וחזקים מהטרוריסטים – אז למה באמת שאנחנו נהיה כאן בעלי הבית? הרי הצידוק הוא רק זה שאנחנו מסכנים ונרדפים, ואם אנחנו חזקים והם נרדפים ומוכים – אז מי אמר שאנחנו צודקים?

בדיוק את הנקודה הזו מערערים "נערי הגבעות". הם אומרים בקול שהצידוק לכוחנו לתבוע לעצמנו את הארץ נובע מהתורה הקדושה, ושטוב שנילחם בתוקף באויב ונגרש אותו מכאן. הם אומרים במפורש שאנחנו רוצים ליזום מלחמה באויבים, ולא להיות כל הזמן במלחמת "אין ברירה". הם בזים לסגנון המלחמה של צה"ל, שכופה על חייליו להיות נמוכי עצימות כל הזמן, כי זו הדרך היחידה בה הוא יכול להצדיק את עצם ההחלטה שלו להילחם. הם יודעים היטב שאמירה ברורה ותקיפה לגבי זכותנו על הארץ היתה מייתרת באחת מאמצים רבים ומסוכנים עד כדי טפשות של אנשים (שאמנם מסורים ומתכוונים להרבה טוב) מטעם כוחות הבטחון, כיון שהאויב היה מבין את המסר וזהו זה (כמבואר ברש"י הראשון על התורה, וכמו שהאריך הרבי מליובאוויטש להסביר בביאורו).

לאור כל זאת – "נערי הגבעות" הם סכנה אמיתית לקיום המדינה, לדידם של אותם סרים ופרקליטים. הציבור הזה, שברוך ה' הולך וגדל, שמבטא עוד ועוד את זה שהקיום שלנו תלוי ביוזמה שלנו ובהחלטה שלנו שקיומנו חשוב, שאינו צריך צידוקים של אבל ושכול כדי להרגיש צודק ומנצח – מסכן את הנחות היסוד שמקיימות חלקים גדולים במדינה עד היום. לכן הצדיקים הללו נרדפים, נמצאים בכלא, כל ריקוד בחתונותיהם הופך להיות "מזעזע" וכל מפגש של כמה מהם יחד מסוכן. הם מסכנים את קיומה של המסכנות, את ההסבר היחיד שמוצאים לעצמם אנשים מסכנים ורחוקים מיהדות לקיים כאן "מדינה יהודית".

בשולי הדברים אעיר שאפשר להשליך את הדברים גם כלפי יחסם של לא מעטים בציבור הדתי לאומי כלפי הציבור הכללי. כפי שהציבור הכללי מרגיש שהצידוק שלו לקיום מדינה תלוי בהיותו מסכן וסובל, כך מרגישים חלקים מסויימים בציבור הדתי לאומי שההשתתפות שלהם במתן קרבנות האדם למולך הזה, שהיותם מסכנים וסובלים – היא שמצדיקה את מעשיהם החלוציים, בהתיישבות ובמלחמה באויב. גם מהציבור הזה ראינו לאחרונה התקפות קשות על נערי ישראל הצדיקים, ונראה שגם שם פועל אותו מנגנון, פחד לאבד את הצידוק לקיום, חשש שיש כאן מישהו שמסכן את המסכנות.. .

נקוה שהדברים יעזרו לפקוח עוד עיניים, ושנזכה לצאת מבית האסורים למלוך, לא מתוך מסכנות ורצון להצטדק אלא מתוך אמון ושמחה בין יהודים. שנזכה שהאמון הזה יפרוץ את הגדרות והסייגים, ויעזור לנו לקומם כאן מלכות זקופת קומה של יהודים שמחים, שלא זקוקים לבעיות בטחון כדי להצדיק את קיומם אלא רוצים ליזום וליצור עולם טוב וצודק שצועד בדרך של חיים. יהודים אהובים – בואו ננצח!