תורה יוצרת מציאות

עינוי העצורים בפרשת דומא, עורר בשעתו, פולמוס ציבורי ביחס למגבלות השלטון, נאמנותו והיחס הראוי לחשודים יהודים. בעקבות הפולמוס, כתב הרב עדו רכניץ מאמר אודות היתר עינוי חשודים בפשע על-פי ההלכה, המאמר פורסם בקובץ תחומין שיצא לאחרונה (כרך לו).

את היתר עינוי החשוד מבסס הרב רכניץ על ההלכה המתירה לבי"ד, והוא הדין לציבור ומדינה, לענוש שלא מן הדין ולתקן תקנות מיוחדות, שלא לפי כללי העדות והענישה הנורמטיביים, כדי לגדור גדר. אינני חולק על מסקנתו המעשית של המאמר, לפיה מותר למדינת ישראל לענות חשודים, כפי הצורך, אך אני טוען שאין לגזור מהיתר זה עמדה כל שהיא שתוכל להשליך לפלומוס הציבורי. על כן, אם מטרת הכותב, שפרסם את מאמרו בהקשר אקטואלי, להציג את 'עמדת ההלכה' כמכירה בסמכות השב"כ והמשטרה לענות עצורים יהודים, אין זה אלא מצג שווא. כפי שאסביר, ישנו מרחק רב בין היתר-עקרוני ובין מסקנה אקטואלית.

| היתר חריג ולכן דל-תוכן

קריאה במאמר מגלה כי מלבד ההיתר ההלכתי-עקרוני, לדון שלא על פי דיני הענישה הרגילים, לא הובא בו שום מקור שיש בו כדי להוסיף נופך כל שהוא לפולמוס הציבורי בשאלת עינוי אזרחים. אפילו להיתר העינויים עצמו לא מצא הרב רכניץ מקור מפורש, ורק הסיק אותו מההיתר העקרוני לדון שלא על פי דיני תורה [וממילא גם המשך המאמר הדן בתוקף הודאה שהוצאה בעינויים, על-פי ההלכה, אינו מוסיף לדיון האקטואלי, מאחר שההיתר לענוש שלא מן הדין משאיר את כל ההכרעה בידי המדינה].

חוסר המקורות והתוכן תורני אינו דבר של מה בכך, סיבתו היא שההיתר לדון שלא מן הדין הוא יוצא מן הכלל – שכשאין ברירה עושים בו שימוש – כדי לגדור גדר כשכללי ההלכה אינם מספיקים. לכן הצגת הדברים כביכול ההלכה מכירה בכך שעינוי חשודים הוא דבר לגיטמי, איננה נכונה כלל. מה שנכון לומר, שההלכה מכירה במגבלותיה ובצורך ב'השלמות מבחוץ', ומשום כך מתירה ענישה חריגה, בלי שסומכת את ידיה על מעשה זה והשלכותיו.

אדרבא, מסתבר שהיות וטבעו של 'איש ההלכה' למעט בשימוש בכלים שאינם תורניים-הלכתיים, ממילא יתייחס בספקנות לצורך לעשות שימוש בעינוים, העוקרים את כללי ההלכה, וגם כשיעשה בו שימוש ימעט כלל האפשר בחריגה מדיני התורה. הגדרה זו של היתר העינויים כדבר חריג שנועד להיות עזר מבחוץ, מותירה חלל גדול של שיקולי בעד-נגד, סביבם גם נידון השיח הציבורי שעסק בתפקיד וסמכויות המדינה, ובהן לא נגע כלל מאמרו של הרב רכניץ.

| שיח תורני יוצר

מעבר לסוגית הספציפית, עצם נקיטת עמדה אקטואלית על פי היתר הלכתי-עקרוני, הנשאר בגבולות ה'אסור-מותר', ללא יחס לראוי והרצוי מבחינה תורנית, מעורר שאלה נוקבת על כל הנסיון להוסיף את הפן התורני לשיח הציבורי. והיא, האם ישנה תועלת ממשית מעיסוק זה, או שאינו אלא חבישת כיפה-שקופה למערכת שאינה זקוקה לה. אנשי תורה, המאמנים שאפשר וכדאי להסיק מהתורה מסקנות אקטואליות, אינם יכולים להישאר בתחום האסור והמותר, השייך, מטבעו, רק למי שרואה עצמו מחויב להלכה, אך אינו משליך באמת על התחום האקטואלי. חוסר התרומה לדיון האקטואלי כשלעצמו, גם ללא מחויבות-הלכתית, משאיר רושם כבד של עליונות השיח הציבורי החילוני – העשיר בטיעונים לכאן ולכאן – על השיח התורני העני, המספק רק מסקנות יבשות חסרי משמעות.

השיח התורני יוכל להיות פורה ומעשיר, וממילא גם משמעותי מאוד, רק כשלא יסתפק בהיתרים של בדיעבד שנועדו להכשיר את הקיים, אלא יעסוק בשאלה יוצרת – כיצד צריך וראוי לבנות את המדינה על מערכותיה על פי התורה. גישה כזו תגלה פער רב בין העינויים שבמקורותינו ובין שיטות העינויים הנהוגות במדינת ישראל.

| דין ושאינו מן הדין על פי תורה

במאמרו של הרב רכניץ מצוטטים מספר מקורות הלכתיים בהם נעשו עינויים החורגים מהכלל, עיון במקורות מלמד שבכולם נעשו העינויים על פי הדיין-השופט ובהוראתו. דהיינו, שלא כמו במציאות הנוכחית, בה משמשים השב"כ והמשטרה 'בריון תורן', הנגוע בעמדות ואינטרסים משלו, ואשר מענה וחוקר כפי רצונו – בכפוף לאישור פורמלי-כללי מבית המשפט [כפי שאפשר לראות מכך שחלק מהמעונים יצאו נקיים ללא רבב], ה'עינוי התורני' נעשה רק על ידי בי"ד עצמו או בפניו. לעומת עינויי השב"כ המבוססים על כוח ומניפולציות, ה'עינוי התורני' – שנעשה על ידי הערכאה השופטת, מבוסס על דין וצדק, בכך נעשה העינוי דבר מוסרי ביותר הכפוף לכללי המוסר המשפטי [הבדל זה ניכר בעוד דברים רבים כגון: חקירת העדים, ועוד].

עמדה תורנית כגון זו יכולה להוות טיעון חשוב בשיח הציבורי, ובסופו של דבר להוות גורם מכריע, על ידי החלפת 'ערכי-הדמוקרטיה' הנוכריים, בתורתנו, תורת משה, העשירה והמוסרית לאין ערוך.

לסיום הערה: השימוש במונח 'טרור יהודי' בפתיחת המאמר, ביטוי שהוטבע לאחרונה על ידי אבירי התקשורת, החשודים על העדפת ערכי מוסר נוכרי על פני ערכי ההלכה היהודית והעם היהודי, מצער מאוד. ומראה גם הוא, על נחיתות השיח התורני מול השיח החילוני הדומיננטי. חבל מאוד שקובץ תורני חשוב כמו 'תחומין', עושה בו שימוש.