שאלתו נשארה תלויה בחלל האוויר. זה עתה סיימו בני הזוג לפרוק בפניו את אשר על לבם, וספרו לו על המריבות התכופות ועל האווירה העכורה שבביתם. האישה הסבה את פניה, מחניקה פרץ של בכי. דמעות סוררות זלגו על לחייה. ואז, כמו לא מן העניין ירה היועץ את שאלתו אליה. למשמע השאלה התעגלו עיני שניהם בהפתעה, למה הוא מתכוון?
היועץ שב וחזר על שאלתו "למה מי הוא?".
סגנון הדיבור, שלא תאם את מראהו המזוקן והמכובד של היועץ, העלה חיוך על שפתיה.
"מי?" שאל האיש.
"אתה!" חרץ היועץ בפסקנות.
"הרגע" המשיך היועץ למראה פניו המתכרכמות משאלתו המוזרה, "את אותה שאלה אני מפנה גם אליך "למה מי היא?".
סימני השאלה נותרו על פניהם, והם לא הצליחו לרדת לסוף דעתו, אך התעורר בהם משהו נוסף, רדום, התקוממות פנימית מדרך דיבורו. אמנם עד עכשיו הם הכפישו זה את זה בפניו, אך שמיעת הלשון המזלזלת בבן זוגם עוררה בהם נקודה רדומה של רצון להגן זה על זה.
"כך אומרים היום, לא?" חיוכו של היועץ התרחב למראה פניהם התמהות.
"לא, זה לא אישי כלפיך וגם לא כלפייך, אך צריך לדעת שכך צריך להיות היחס לכלל בני האנוש, ובפרט היחס לבן הזוג. כמי שכל רגע יכול ליפול אלמלא הקב"ה עוזרו, צריך להפנים שבן הזוג הוא רק עוד יצירה אנושית מוגבלת. מה שהוא אומר, מה שהוא עושה, צריך לקחת את הדברים מזווית הראייה הזו. הוא לא המקום היציב, והקשר אתו אינו יציב, צריך לפתח קשר אחר, טוטאלי".
הם חיכו להסבר והוא אכן פתח והסביר את הדברים באריכות:
"חיי האדם מורכבים ממעגלים של קשרים: מעגל זוגי, משפחתי, תעסוקתי וחברתי. מעגלים אלו הם תשתית החיים שבתוכה אנו חיים, אך כולם הם אמצעי בלבד למטרה האמיתית שלשמה נברא העולם, שהיא הקשר עם הקב"ה.
חז"ל אמרו שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מתייחס לכללות הרעים והחברים, אך בפרט לבן הזוג החבר הטוב, ולמעלה מזה לקב"ה שנקרא "רעך ורע אביך". כלומר, מערכות התקשורת שאנו מנהלים עם הזולת נועדו להוביל אותנו להבנת הקשר עם הקב"ה ולהעמקתו. לשקף עבורנו את הקשר שלנו עם הבורא.
מסופר על אחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, שכשבא לתהות על קנקנו שמע אותו אומר שכל מה שקורה לאדם הוא מסר מהקב"ה. פנה אליו התלמיד ושאל: "לפי דבריך, האם ייתכן שהקב"ה מדבר עמי אפילו דרך גוי פשוט?" ענה לו הבעש"ט: "בדיוק לכך התכוונתי". התלמיד הזדעזע וקרא בקול: "את זה אני לא יכול לקבל". הבעש"ט הביט בו בעיניים טובות ואמר: "אברך, אל תאמר 'לא יכול', אמור 'לא רוצה'", ובמילים אלו נפרדו זה מזה. הלך אותו תלמיד ובדרכו פגש בגוי שעגלתו שקעה בבוץ. ביקש הגוי מהאברך שיסייע לו לחלץ את עגלתו התקועה, אך האברך התחמק ממנו ותירץ: "אני אברך משי, חלש אני ואין ביכולתי לסייע לך". הגוי נעץ בו מבט נוזף ואמר: "אברך, אל תאמר 'לא יכול', אמור 'לא רוצה'". כששמע האברך את המילים שאמר לו הבעש"ט יוצאות מפיו של העגלון הגוי נכנסו הדברים ללבו, הפשיל שרווליו לסייע לגוי ומיד חזר לבעש"ט והפך להיות אחד מתלמידיו המובהקים.
על פי הבעש"ט הקדוש השגחה הפרטית על האדם מוטבעת בכל אירוע שקורה לאדם בעולם בכלל, ובפרט עם הזולת. וכולם הם מסרים ואיתותים הנשלחים לו מאת הקב"ה. משמעות הדברים היא שהקשר של האדם עם הקב"ה צריך להיות מרכז ההתרחשות בחייו. כל המאורעות שקורים לאדם בחייו נועדו לכוון ואותו ליחס הנכון ולקרבה הרצויה להקב"ה[1], בעיקר במעגלים הקרובים, המשפחה הקרובה ולמעלה מכך בקשר עם בן הזוג. חכמים דרשו את הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" כך: אם זכה עזר, ואם לא זכה - כנגדו, ופירשו את המילה "זכה" מלשון זיכוך. יש להבהיר שחז"ל לא באו לומר שהצער הנגרם לאדם מבן זוגו הוא עונש על כך שהוא אינו מזוכך. תפיסה פשטנית זו עלולה להביא את האדם לניתוק מזולתו (כיוון שהזולת הוא בסך הכול רצועת הלקאה של הקב"ה) ואף לתסכול. עיקרון זה אינו בא לרוקן את החיבור שלנו למציאות כי אם לחזק אותו. רק העמקת הקשר עם המציאות, עם הזולת, תוכל להעמיק את ההתקשרות שלנו עם הקב"ה. יתרה מזאת, הקב"ה מסתתר בתוך תהלוכות חיינו, ודווקא משם הוא מתגלה אלינו. ככל שנשקיע יותר בהבטה אל מציאות חיינו מתוך התבוננות על רצון ה', ככל שנתאמץ להעלות את ההתמודדויות של חיינו אל ה' ולהגביר את המודעות למציאותו, כך הקשר בינינו לבין ה' יהיה גלוי יותר ומשמעותי יותר, ויעניק יציבות לשאר מעגלי הקשרים בחיינו.
כל החיים הם דיבור ארוך עם הקב"ה. הקשר עם הקב"ה הוא בלתי אמצעי ויש לפתח אותו תדיר. הקב"ה מדבר אלינו דרך בן הזוג, דרך הילדים ודרך כל מציאות שבאה לפנינו. נדמה לנו שהתנהלות החיים היומיומית וניהול אורח חיים נורמטיבי עם הזולת הם מעגל חיים נפרד שאינו נוגע למערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, והקשר עם הקב"ה מתמצה לזמן התפילה או ההתבודדות בשיחה מלב אל לב עם ה'. אולם האמת היא שדווקא כאן תוך כדי שיחה עם בן הזוג או הזולת, ממשיך השיח עם ה'. גם כשאנו בשיחה עם הזולת עלינו להרים את העיניים למעלה ולבקש שהמילים היוצאות מפינו יהיו נכונות, שנצליח ליצור שיח, שלבו של העומד לפנינו יהיה קשוב ופתוח, במיוחד אם הוא בן זוגי, האדם היקר לי ביותר.
המשברים והקשיים הפוקדים את האדם בחיי הנישואים ובמערכות יחסים בכלל, עיקרם וייעודם לעורר אותו לתפיסה יסודית זו, מפני שהקשר היציב והממשי היחיד שיש הוא עם הקב"ה. הקשר עם בן הזוג הוא משני והיציבות שלו איננה מוחלטת, עם כל הרצון הטוב שבין בני הזוג להשתית ביניהם חברות ואהבה, ועם השאיפה לבצר לעצמם מקום מבטחים ולהקים בית מבוצר המוגן מצוק העתים. הקשר עם הזולת צריך להיות מתוך ידיעה שהדבק היחיד המדביק בין אדם לחברו הוא השכינה - "איש ואישה זכו שכינה ביניהם". ההבטחה היחידה לחיזוק הקשר היא המאמץ המשותף של שני בני הזוג להנכיח בחייהם את הקשר לקב"ה. קשר זה בא לידי ביטוי בלימוד התורה, בקיום המצוות ובתפילה. שלושת אלו מגבירים את המודעות של האדם לרצון ה' ולמציאותו, ומנכיחים את הקב"ה יותר ויותר בחיי האדם. אם בעתות שלום ושלווה קל לשכוח את העיקרון הנזכר, ונדרשת מהאדם התבוננות יזומה כדי שייזכר בכך, הרי שבעתות משבר קשות וכשמתעוררות בעיות וביחוד כאלו שפתרונן אינו נראה באופק, עיקרון זה הופך להיות צורך ועוגן הצלה. כשאדם עומד מול שוקת שבורה ומאבד שליטה על חייו, על היקר לו, על מבצרו-ביתו, הוא נזכר שהמבצר האמיתי, הצור האמיתי של חייו, מי שיכול לתת פשר ומשמעות לכל התמודדויותיו הוא הקב"ה, ועליו לפנות אליו. לפניו ישפוך שיחו, כדבר איש אל רעהו ירצה לפניו את כאבו, אותו ידרוש, אותו יבקש, ומהפנייה אליו ימצא את נקודת האור בחייו, מתוך האמונה שה' הוא מקור הטוב בחייו, וההתמודדות עם בן זוגו גם היא ביטוי לאהבת ה' אליו. כל פירוד או מתח בין בני הזוג משקף את הפירוד והמתח בינינו לבין הקב"ה. הקב"ה מציב אתגרים כדי שנגלה אותו שוב דרך המסכים.
יש למצוא את הדרך להכיל את המציאות ולראות את האור שבה, לפסוח מעל החסרונות של הזולת או להכיל אותן. או אז אור ה' וטובו ייכנס לחיינו, ושוב לא תוכל המחלוקת לשבור את רוחנו. האכזבה לא תוכל להכריע את השמחה והתקווה תשוב לתפוס את מקום הייאוש.
מכל המשברים נצמח ומכל הנפילות נתרומם. האור בחיינו יפציע והזולת יאיר באור יקרות, כי ממנו באה לנו טובה גדולה.
[1] במאמר המוסגר נעיר שצריך מסננות לעיקרון הזה, כי אדם שיתפוס את הדבר באופן ילדותי עלול ליפול לאובססיה ולבלבול אם על כל צעד ושעל הוא יהיה עסוק בפענוח מסרים, ויגרום לו ניתוק מחוויית החיים הפשוטה, אך לא כאן המקום להאריך בהגדרת המסננות ועוד חזון למועד.
מיכאלמ 1 י' כסלו תשע"ז 23:49 ירון