לא ניתן יד לעוול המוסרי!

אחרי עשר שעות של אספת חברים בעמונה, בתוך חדר דחוס ומלא כאב, קראנו לילדים שלנו, נוער עמונה המופלא, ובישרנו להם את הבשורה הקשה: איננו יכולים לקבל את הצעת המדינה. אנשים התחבקו, הזילו דמעה. עובדת סוציאלית נתנה הנחיות כיצד להתארגן, מה לארוז במיידי, ומה עושים עם הילדים בפינוי שהיה צפוי להתחיל בתוך שעה. לאחר מכן נעמד רב היישוב והדריך כיצד לעשות קריעה כשיקרעו אותנו מהבית.

הבנו מצוין את המשמעות: תוך 24 שעות עמונה לא תהיה עוד. אבל יחד עם הכאב הגדול הייתה תחושה של אור בלב, של אמת גדולה שבוקעת ועולה מהחדר הזה. ברוך ה', היינו נאמנים לעצמנו ולשליחות שלנו. לא אפשרנו ללחצים העצומים להסיט אותנו מן הקו שקבענו כבר מזמן: אנחנו מוכנים בכאב רב לעבור לבתים אחרים על ההר; איננו מוכנים לשתף פעולה עם תרמית מהסוג שהיה במגרון, בגבעת האולפנה ובמקומות נוספים.

חזרנו הביתה והתחלנו לארוז תיקים: בגדים, חפצי ערך, מסמכים חשובים, אלבומים. אבל המדינה מסיבותיה שלה בחרה שלא להתחיל את הפינוי מיד, ובבוקר קמנו לעוד יום בעמונה. משפט שנשמע הרבה בין התושבים היה: "עין במר בוכה ולב שמח". הלב שמח כמו בכל פעם שאדם בוחר לעבור דרך הפחד ולעשות את הדבר הנכון והישר, גם אם לא הנוח. הלב שמח מההרגשה שהייתה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת. הלב שמח מהידיעה שלא השבנו "על אוטומט" אלא ערכנו בתוכנו תהליך בירור מעמיק ונוקב ומכבד מאין כמותו.

התגובות המחזקות עודדו. התגובות המגנות היו ברובן צפויות ולא רלוונטיות. אבל כמה כואבות היו תגובות של אנשים שלכאורה קרובים אלינו, מכירים אותנו מבפנים, ובכל זאת בחרו לצייר את תשובתנו למדינה כמעשה נערוּת חסר שיקול-דעת, כהיענות שלנו לאיזו גחמה אידיאולוגית במקום להבין את המציאות. שאמרו לנו בפירוש: אתם לבד, אנחנו בצד של המדינה.

מה כל כך מפריע להם? מדוע הם בוחרים, כשאנחנו על ערש דווי ממש, לנסות להסביר לנו כמה אנחנו לא בסדר? הייתם עושים את זה לבן שלכם?

בעיניי התגובה הזו רק מחדדת את מה שידענו שם באספת החברים, גם אם לא במילים ברורות: כל מה שהמדינה רוצה מאתנו הוא הכשר מוסרי לעוול שהיא גורמת לנו. הסיבה שהיא לא רוצה מראות של פינוי כפוי היא שהכפייה מבהירה ומנכיחה את גודל העוול. לתוקף הרבה יותר נוח כשהקרבן לא צועק.

הרי אם המדינה רוצה לבנות לנו יישוב חלופי כאן על ההר – מי מפריע לה? אם הפתרון הצודק והנכון לדעתכם הוא לספק לנו חלופה ראויה למגורים שלא תפרק את הקהילה ולא תעקור אותנו מההר הזה – התכבדו ועשו זאת. אף אחד בעמונה לא יעצור אתכם, ואתם יודעים את זה. למעשה, היו לכם שנתיים שלמות לעשות את זה, ואנחנו אלה שדחפנו לכך מלכתחילה. אבל לא זה מה שהצעתם. אמרתם: אתם תוותרו על ההתנגדות לפינוי, ואנחנו "נשתדל" לבנות לכם חלופה. כלומר הדבר היחיד שקריטי לכם הוא שלא נתנגד. כל השאר – אולי.

במצב דברים שכזה, מה יעשה מי שהאהבה שלו למדינה היא כזו, שקשה לו לראות אותה עושה מעשה בלתי מוסרי? פשוט מאוד – יאשים את הקרבן, אותנו, שאנחנו מקלקלים לו את התמונה. אנחנו פוגעים לו ביקר מכול. איך אנחנו מעזים לא להסכים להחריב את בתינו בעצמנו תמורת הבטחה מעורפלת? איך יישמע כדבר הזה?

אבל מה לעשות, תושבי עמונה הכריעו אחרת: לא נשאר לנו הרבה. הבתים יהרסו בין כך ובין כך. ההבטחות – כתובות על קרח. אבל את הזכות שלנו לצעוק בכאב לא נמכור בעד נזיד עדשים. קשה לכם לראות חייל יהודי גורר יהודי אחר מביתו? תתמודדו. זו בדיוק המציאות.

מה הייתם יכולים לעשות? הייתם יכולים לומר: סברנו אחרת, אבל אנחנו עומדים לצדכם בעוול שהמדינה מעוללת לכם. הייתם יכולים לומר למדינה: הסירי את התנאי הילדותי שלך שכדי שיינתן לנו פתרון נצטרך להתחייב מראש שלא לכאוב. עשי את הדבר הנכון והצודק והמוסרי גם אם תושבי עמונה אינם משחקים לפי התנאים שלך.

"עין במר בוכה ולב שמח" – הלב עדיין שמח, אבל עכשיו גם פצוע. הביטוי הזה לקוח מן הפיוט על עקדת יצחק. גם אנחנו בעמונה מרגישים כך עכשיו. אנחנו עקודים, יודעים שבקרוב תונף עלינו המאכלת, ומקבלים עלינו דין שמים. אבל האם נזכה ונשמע קול, "אל תשלח ידך"?