במוצאי שבת קודש פרשת וישלח, זכיתי גם אני להיות בתוך הבאים לעמונה, ההמון המציף את רחובותיה של עמונה, מנגינות ברסלב שמילאו את הרחובות בשמחה, יצרו תחושה שבאנו להפנינג של הקמת יישוב ולא להיאבק למניעת פינוי. אך כל אלו לא ביטלו את התכונה והקדחתנות של הפעילות לקידום פני הרעה, ואת החתירה המתמדת לבדל מידע האם יהיה פינוי או לא יהיה פינוי? האם יהיה מאבק או לא יהיה מאבק? האם יהיה מאבק אלים או פסיבי בלבד?
בשעות הערב התקיים בבית הכנסת תדריך היערכות לפינוי הצפוי לשעות הבוקר, הרוחות סערו, וההיערכות נמשכה כל הלילה. השעה שנצפתה להיות שעת התחלת הפינוי על המידע שנמסר – 6:00 בבוקר.
כבר שמענו לא מעט פעמים, שהפינוי בו יבוא, ואסור לשגות בדמיונות, ולא נחזור על אותה תמימות-נאיביות של הפינויים הקודמים, שבהם אמרו האומרים "היו לא תהיה" ולבסוף היתה גם היתה. עד כדי כך שכשאמרתי לפעיל חשוב שאנחנו מקווים לנס חנוכה, הוא ענה לי עזוב לא רוצים, הלב לא רוצה לשגות בדמיונות, וכי ראויים אנחנו לנס. הלב נוטה לחשוב שכבר נגזרה הגזירה, את הפינוי לא נמנע, הוא בלתי נמנע, אך אנחנו ניתן פייט טוב, ונצבור עוד מניות על המאבק על הארץ האהובה הזאת, ואולי המאבק העיקש ימנע את הפינוי הבא, גם אם במערכה זו נפסיד.
כשהגיע הבוקר התחילו ההמונים נוהרים לבית הכנסת של עמונה לתפילת שחרית, אולי האחרונה במקום הנפלא הזה, עם האוויר הצלול והנופים המדהימים. המתח והדריכות הורגשו היטיב בבית הכנסת. ברצפת בית המדרש כבר היו מקובעות טבעות ברזל המחוברות זו לזו בשרשראות על מנת להקשות על מלאכת הפינוי. יהודים ש"חוט של חסד" משוך על פניהם, משינה עם הראש על הידיים על שולחן בבית הכנסת מכינים עצמם לתפילה, לילה ארוך של לימוד תפילה והיערכות לפינוי עבר על כולם, לילה קר ורטוב שדרש תעצומות נפש רבות.
רגע לפני תחילת התפילה נכנס בחור צעיר והודיע כי יצאו 20 אוטובוסים ממקום מסוים עם כוחות גדולים בדרך לפנוי, ועל כן כל מי שיש לו עמדה שבא הוא צריך להיות בשעת פקודה שילך אליה ויתפלל שם, משום מה זה לא גרם לבית המדרש להתרוקן אבל עם תחושה זו התחילה התפילה.
והנה מתחילה לה התפילה הצעקות התחינות מילאו את בית הכנסת, מה שהזכיר את התפילות של ערב הגירוש מגוש קטיף, והלב שואל האם יש סיכוי שתפילותינו יכריעו את הכף, האם המסירות של הציבור האלפים שבאו (מעל 5000 איש בהערכה גסה) יכולה להכריע את הכף, או שמא מצוות הכנסת האורחים של תושבי עמונה? מרקים חמים חולקו במהלך הלילה, לחמם את הקיבה ויותר מכך את הלב. במהלך הלילה התקיימה תפילה של הרב חיים בן שושן וחבורתו להצלחת היישוב, ועוד כהנה וכהנה בחורים צעירים בקור מקפיא עצמו בנו ביצורים לעכב ככל הניתן את ביצוע העוול הנורא. האם יתכן שה' יראה את כל זאת ולא ייתן לרשעה לנצח, האם יש סיכוי שהצדק ינצח את הכח, והאור את החושך כמו בימי החשמונאים? ובתוך בליל התהיות האלו מילות התפילה מתנגנות וחלקים מסויימים בתפילה מקבלים משמעות אקטואלית. ה' שיוועתי אליך וכו', ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו, השיבה שופטינו כבראשונה וכו', ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו, יענך ה' ביום צרה. ואמנם בגמר התפילה שמענו שהגזירה נדחתה, יש מתווה חדש בת דינא בטל דינא, האם ייתכן שה' עמנו שמע את תפילתנו, מה יצא מהמתווה החדש לא ברור האם זה לטובת התושבים שאף אחד לא רוצה שהם ישלמו מחיר כבד על אומץ ליבם? האם זה לטובת ההתיישבות? האם זה לטובת ארץ ישראל? בהמשך אולי נדע, אך כעת האם ייתכן שהחרב אכן הונפה והונחה כבר על צוואר עמונה, ואף על פי כן ראה ה' ושיבר חרב רשעים?
אכן ה' שומע תפילה ורוצה בהצלחת ישראל ובהצלחת ההתיישבות ויוכח אמש, יהי רצון שיהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו, ונראה נפלאות ששלטון האור ידחה את החושך.
ואכן מאז שסוגיית עמונה עלתה לפרק לפני כמה שנים תהיתי למה קראו לישוב בשם כזה ומה משמעותו, ואתמול עלה בדעתי שעמונה זה אותיות עמנו ה'.
