"ואלה המשפטים"

על סדר היום הציבורי עולה שוב ושוב הנושא של סמכות בג"ץ. בהשראת פרשת משפטים, אותה קוראים בתורה בימים אלו, ניגש לנושא מתוך ראייה רחבה יותר, ובעיקר יהודית יותר.

א. תורה ומשפט

לעם ישראל מורשת משפטית עתיקת יומין. על אברהם אבינו נאמר שהוא וביתו עשו "צדקה ומשפט", ומשה רבינו נבחר למנהיג מפני שהציל עשוק מיד עושקו. מיד לאחר יציאת מצרים נאמר שה' נתן לבני ישראל "חוק ומשפט"; עוד לפני מעמד הר סיני מסופר בתורה על מינוי הדיינים שעליהם להיות "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע"; ומיד לאחר עשרת הדברות נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

נביאי ישראל דברו על ערכו הגדול של משפט אמת וצדק, "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט", "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה", "עֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב", והעמידו את המשפט בלב החזון המשיחי של תיקון עולם, "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם... לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". האמונה היהודית מלמדת שהאמת והיופי של התורה יוכרו לעיני כל, ישראל יקבלו את התורה מחדש מרצון, ואף אומות העולם ילמדו את חלקם בה – וכך המשפט, בישראל ובעולם, יהיה משפט התורה.

התורה אינה מתייחסת רק למצוות שבין אדם לאלוקיו, אלא מקיפה את כל מערכת המשפט, מדיני אישות ועד לדיני ממונות ופלילים. חלק נרחב של עולם ההלכה עוסק בתחום המשפט, כאשר ספרות ההלכה מתייחסת גם למציאות המודרנית והחדשה ביותר (בהתאם לדרישה העולה מהשטח).

בנוגע לחיי החברה והמדינה: ההלכה מכירה בכוחו של רצון הציבור ונבחריו בתחום רחב מאד של תקנות וחוקים – כמו שמתבטא במושגים "דינא דמלכותא", "תקנות הקהל", "מנהג המדינה" ועוד – אך תוך כפיפות לעקרונות משפט התורה.

ב. מניכור לתיקון

המציאות הקיימת במדינת ישראל בתחום המשפט רחוקה, לצערנו, ממסורת העם היהודי, וודאי אינה מהווה התגשמות תפילותיו. המשפט הכללי במדינה בנוי על החוק העותמאני, הבריטי ואחרים, ולבתי הדין הרבניים סמכויות מועטות ומקוצצות.

הריחוק והניכור של מערכת המשפט למשפט העברי, גוררים בהכרח ניכור של הציבור כלפי המערכת. הדבר משתקף במיוחד ביחס הכפול של הציבור הדתי, עשרות אחוזים מאזרחי המדינה! מחד, יש מחויבות בסיסית למרבית חוקי המדינה, "דינא דמלכותא דינא", ומאידך יש ניכור מובנה כלפי מערכת המשפט, שהרי לפי האמונה היהודית, וכפי דרישת ההלכה המקובלת, כל פנייה לבית משפט שאינו נוהג כדין תורה הינה בעייתית (ומותרת רק בתנאים מסוימים). הוי אומר: האזרחים אינם יכולים להזדהות עם מערכת המשפט אלא חשים מחויבות למשפט אחר, שאינו שולט כעת.

מבלי לפרט את הסיבות לקיומו של המצב הזה, ומבלי להצביע על אשמים – העיקר הוא למצוא את "דרך המלך" לתיקון! משימה זו מוטלת, בראש ובראשונה, על כל המאמינים בתורת משה. יש לפתח את המשפט העברי בכל התחומים, גם אלו שלא היו מעשיים בדורות קודמים, כמו "הלכות מדינה" לסוגיהם; יש להזדקק למשפט העברי בכל עת כאשר הדבר אפשרי; יש לגלות את "המאור שבתורה", להראות את האמת והיופי שבה, לכל עומקה ורוחבה; ויש לקרב, בדרכי נועם, את הציבור הרחב למשפטי התורה.

לסיכום עד כאן: תקוותנו לראות את עולם ההלכה אומר את דברו ונוגע בכל תחומי החיים במדינה. ותקוותנו שהציבור ומנהיגיו יקבלו על עצמם, בהכרה ורצון, את משפט התורה.

ג. הצעת החוק על סמכות בג"ץ

לאחר כל זאת, יש חשיבות רבה במערכה הציבורית על סמכות הבג"ץ (בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק). בתא המשפטי של תנועת דרך חיים, עמלנו על ניסוח הצעת חוק המגדירה את סמכותו של בג"ץ וקובעת כי אין בכוחו להתערב במעשה החקיקה של הכנסת (ויישר כוחו של חבר-הכנסת מוטי יוגב המקדם את יזמת החקיקה בכנסת, עם הח"כים שהצטרפו אליו).

הצעת החוק מוסברת בהרחבה במסמך הנלווה אליה ("מהפיכה או הפיכה"). עיקרי הדברים הם: בית-המשפט הוא רשות שופטת ולא רשות מחוקקת, לכן אין לו כל סמכות להתערב בחקיקה, אלא שבפועל הוא נוטל לעצמו סמכות זו, מאז "המהפכה החוקתית" של אהרן ברק. משכך, יש צורך להחזיר את המצב לקדמותו ולשם כך נועדה הצעת החוק הנוכחית שתעגן זאת בחקיקה מחייבת, דבר שיעצור את התערבות בג"ץ בסוגיות חשובות שהוכרעו בשולחן הכנסת (מה שמכונה "הדיקטטורה של בג"ץ").

ד. חוק, חוקה ורצון העם

במישור החוקתי-פורמלי, אין למהפכה של אהרן ברק על מה שתסמוך (כמוסבר היטב במסמך הנ"ל). אבל במישור המהותי עקרוני, יש צדק בעיקר שיטתו של ברק. טענתו היא: לא יתכן שהכנסת תקבע חוקים ללא ביקורת חיצונית. צריכה להיות מערכת יסודית כלשהישלערכים-חוקים,מערכתיציבההעומדת מעל החקיקה הרגילה בכנסת.

בטענה זו יש הגיון רב. ראשית, מבחינת רצון העם: אמנם הכנסת כבית-הנבחרים, נבחרה בידי העם, אבל אין זה אומר שכל חוק שעובר בה מייצג את רצון העם הרחב והיציב. חוק מצביע על צירוף מקרים, יחסי כוחות ואינטרסים בנקודת זמן מסוימת, ומובן שקיים חשש שהרוב המזדמן של היום ירמוס את זכויותיו של המיעוט. מעבר למתרחש בבית הנבחרים, קיימים ערכי יסוד שיש עליהם הסכמה רחבה באמת, מכנה-משותף בסיסי העומד בתשתית קיומה של המדינה בכלל – רצון העם שמכוחו קמות ופועלות הרשויות השונות. מסיבה זו בדיוק, קיימת במדינות רבות חוקה המנסחת בצורה מחייבת את ערכי הנצח של העם, כאשר תוקף כל שאר החוקים מותנה בחוקה ועומד למבחן בפניה (בערכאה המוסכמת לכך).

אלא שבמדינת ישראל אין חוקה, לפחות עדיין אין. הכנסת לא החליטה מעולם על חוקה, למרות צעדים ראשונים שנעשו בכיוון (ולמרות הפלפול הפורח-באוויר של אהרן ברק). לכן, כל זמן שאין הסכמה רחבה לגבי "ערכי הנצח של החברה" שבמסגרתם אנו רוצים להתנהל כמדינה, לא יכולה להיות לבית המשפט סמכות להתערב במעשה החקיקה של הכנסת.

נציין כי בתנועת דרך חיים שקדנו על הצעה מפורטת כיצד אכן ראוי וניתן לייסד חוקה במדינת ישראל, ומיהו הגוף שבסמכותו לעשות זאת. אך זהו נושא הקובע ברכה לעצמו.

נחזור להווה: הרעה הראשונה, אם כן, היא עצם החלטתו של בג"ץ ליטול לעצמו סמכות שלא ניתנה לו, ולברוא "חוקה" יש מאין בהבל פיו. כך מינה עצמו בג"ץ לערכאה עליונה שאינה רק מפרשת את החוק ושופטת על פיו, אלא גם קובעת האם החוק תקף.

אך הרעה השניה, ואולי חמורה יותר, היא בהחלטה מהי אותה מערכת ערכים הנחשבת בעיני בג"ץ לחוקה. בהסתמך על "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" נותן בג"ץ ל"ערכי הדמוקרטיה" – כפי שהוא מפרש אותם! – מעמד של חוקה. אין להגדיר זאת אלא כהתנשאות וחוצפה. הרי בג"ץ, שלא נבחר בידי העם, אף אינו טורח לשאול את פי העם מהם הערכים המקודשים והמחייבים שהוא מאמין בהם. יחשבו ההמון מה שיחשבו, השופטים הנאורים יחליטו מהי חרות וכבוד האדם, מהי דמוקרטיה, ומהו סולם הערכים הנכון.

כך הולך וגדל הניכור עליו הצבענו קודם. היכן נמצאים למשל ערכי היהדות המסורתיים בתוך סולם הערכים של בג"ץ, אם בכלל? השלטון האוליגרכי של בג"ץ מתנשא לאמור "אני אמלוך", תוך שהוא כורת את הענף האחרון עליו הוא יושב.

ה. ערכים מוחלטים, בחזרה לתורה

עסקנו ברצון העם, אך זה לא הכל. רוב ככל בני האדם מאמינים במערכת ערכים טהורה ומוחלטת, הנמצאת גם מעל רצון העם – ערכים של אמת, צדק ויושר ועוד. אמונה זו בולטת במיוחד בקרב העם היהודי, מאז אברהם אבינו שהאמין בא-ל אחד וניתץ את האלילים.

זהו הצידוק האמתי למהפכה החוקתית של אהרן ברק, האמונה במערכת ערכים שאינה נתונה למשאל עם או סקרי דעת קהל. לא יתכן שהחלטה מסוימת בכנסת לא תעמוד למבחן בפני ערכי יסוד אלו!

שוב, אין לבג"ץ את הסמכות לומר זאת, ולא הסמכות לקבוע מהם אותם ערכים. אך בהחלט יש כאן נקודה אמתית, אותה ניתן לברור מתוך הסיגים. נקודה זו מתאימה דווקא לעולם הערכים של התורה ומסורת ישראל!

כלומר, גם משפט התורה מכיר בתוקף של רצון העם והסכמת הציבור בתחומים רבים (כמוזכר לעיל). אלא שזהו החוק המגיע "מלמטה", משקף את הצורך העולה מהמציאות. אך מעליו נמצא החוק המגיע מלמעלה, "תורה מסיני". ברק השתמש בלשון "מלוא כל הארץ משפט", בהכירו את הפסוק "מלוא כל הארץ כבודו", אך בהחלפת הכבוד האלוקי ב"משפט" גרידא. לעומת זאת, האמונה היהודית יודעת היטב שהקב"ה הוא "אלוהי המשפט", וכיון שמלוא כל הארץ כבודו אזי גם "מלוא כל הארץ משפטו"!

אם כן, המהפכה החוקתית של אהרן ברק נכנסה לחלל ריק (וואקום) המבקש להתמלא. אכן קיימת מערכת ערכים מוחלטת, כך מרגישים רבים, גם אם אינם יודעים להגדיר זאת, ומחפשים אחר מקור מוחלט שאינו רק פרי הסכמת החברה בזמן נתון. אך עם כל הכבוד, יש צורך לנהוג בזהירות מרובה כשעוסקים בתחום הזה.

אם כך, יש להודות לבג"ץ על שהוא מעמיד בפנינו מראָה המבליטה את החסר. אכן, מתבקש וצריך למצוא מערכת ערכים כדוגמת זו. אך אין צורך להרחיק נדוד, היא נמצאת ממש בידינו. הבה נשוב לעסוק בתורה, כפי שעשו אבותינו, דורות על דורות. האוצר טמון בה.

יתירה מזו, התורה אינה מערכת אמיתות הנכפית על הציבור בלא לשאול את דעתו, כמו שנוהג בג"ץ לעשות עם מסכת הערכים שהוא כופה על הציבור. הקב"ה לא רק נתן לנו את התורה, אלא תלה את הדבר בכך שאנו נקבל אותה מרצון בהכרזה "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (ככתוב בפרשת השבוע)! וכך מדי פעם בתנ"ך, חוזרת ונכרתת ברית-אמנה על קיום התורה. אין ספק שגם כיום התורה מבטאת בהרבה את רצון העם, וודאי שהתקבלותה במרחב הציבורי תהיה תוצאה של הסכמה מחודשת, "חזרו וקבלוה".

סוף דבר, לאחר שבג"ץ יוחזר למקומו הטבעי, עוד מלאכה רבה לפנינו. יש בהחלט מקום לדבר על חוקה; ויש צורך קיומי ממש, לעסוק בערכי התורה ומשפטיה, במגמה להחזיר אותה אל מרכז החיים הציבוריים, בעזרת ה'.