אש קדושה

איש ושמו משה זקוק לכסף ופונה למעסיקו לעזרה. המעסיק, שכמוהו כבר פגשנו פעמים רבות מידיי בחיינו, במהלך ההתעללות התעסוקתית שהפכה למגיפה השחורה של ימינו, אותו מעסיק מעמיד את האיש במבחן: אם יבלה לילה שלם על ראש הר, יקבל שכרו. אבל אם לא יצליח, ייאלץ לעבוד ללא תמורה.

כשמשה יצא ממקום עבודתו, לאחר הדין ודברים עם הבוס, הוא ראה שנושבת רוח מקפיאת עצמות. כמו הרוחות שמנשבות בהר בית אל. הוא נתקף פחד והחליט לשאול בעצתו של דניאל, החבר הכי טוב שלו, אם לא נהג כמשוגע כשהסכים להתעמרות של הבוס. דניאל הרהר קצרות וענה: אני אעזור לך. מחר בערב, כשתהיה על ראש ההר, תביט קדימה. אני אהיה על ההר שממול ואדליק אש שתבער כל הלילה. תביט באש, תזכור את החברות שבינינו, ותתחמם לאורה. אתה תצליח לעבור את הלילה, ואני אבקש משהו בתמורה.

משה זכה בהתערבות עם הבוס, קיבל את הכסף והלך לביתו של דניאל, חברו: אמרת שתרצה משהו בתמורה.

כן, ענה דניאל. אבל לא מדובר בכסף. תבטיח לי שאם אי פעם תנשב בחיי רוח קרה, אתה תבעיר את אש החברות שבינינו.

כשקראתי את הסיפור הזה, בת קול אמרה לי שעליי להודות לכל החברים והחברות שלי למסע החיים הזה. לדניאל, ליוסי, לגל, לניצן, לאייל, ליואב, לאבי, לדוד בן יוסף, לעודד, לאנשי ולנשות החיל ולאשת חיל. במיוחד, כאשר קולו של אלוהים, אומר: עזוב את חייך המוכרים וצא לחפש את ממלכתך. האדם מרגיש אז נבגד, מבולבל, מופקר, בהסתרה שבתוך ההסתרה. מקווה למצוא פתרון או תשובה לספקותיו, משהו שינחם אותו וישיב לו את שלוות רוחו. מי שיוצא לחפש אחר ממלכתו, יודע שבדרכו ימצא רק אתגרים, פרקי המתנה ממושכים, שינויים בלתי צפויים, או גרוע מזה, לא כלום. בכל מקרה, יש להיות מוכן לכל.

זאת למדתי ממורים רוחניים, כמו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, יוסף הצדיק, יהודה, משה דוד ושלמה, מהחכם ריש לקיש, מהרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו, בימינו מבעל הגנים שלום ארוש, וגם מהוגי דעות כמו גבריאל רעם בארצנו ומחכמי אומות העולם כאקהרט טולה, וביניהם דן מילמן בספריו ברוח 'דרכו של הלוחם השליו', כמו גם פאולו קואלו, בספריו, ובחדש שבהם "אלף". ממנו דליתי והשקיתי את הסיפור על האש הקדושה, ועוד ניצוצות אור.

לחיות משמע להתנסות ולחוות דברים, לא להרהר על משמעותם של החיים. לפעמים אנו מפסיקים לחיות. כמו רבי נחמן מברסלב והקבצנים שלו, התבהר לי, כמו לרבים וטובים ממני, שאנו עולי רגל מהיוולדם. אנו מצליחים לשוחח עם הנשמה שלנו רק כשאנו נמצאים במדבריות, בערים, בהרים או בדרכים.

עיקרון משמעותי מאוד בדרך אל הייעוד האישי, הוו דרכו של הלוחם השליו. כלומר, השאיפה להשקיט את הרוח ולמצוא את המקור שממנו הכל נובע, תוך כדי סילוק כל שמץ של רוע או של אגו. אם תשקיע זמן רב מדי בגילוי הטוב והרע שבזולת, ותמסור את נפשך על מלחמות צדק אינסופיות, סופך שתזניח את נשמתך, והאנרגיה שהשקעת בשיפוטו של הזולת תתיש ותביס אותך.

עצה טובה למדתי: אל תחשוש מדעת הזולת, רק הרדידות בטוחה בעצמה, קח סיכונים ועשה מה שקולך הפנימי אומר לך. חפש אחר אנשים שאינם חוששים מטעויות, ולכן טועים. עשה אותם לחברים ולחברות שלך במסע החיים שלך. בדיוק מסיבה זו עבודתם לא תמיד מקבלת הכרה, אבל הם אלה שמשנים את העולם, ואחרי טעויות אינספור הם מצליחים במשהו שישנה לחלוטין את החברה שבקרבה הם חיים.

כאשר אנחנו נזרקים בתוך רכבת החיים, מקרון אחד למשנהו, לפעמים מהמחלקה הראשונה למחלקה האחרונה, מה שמאיר לנו בחשיכה, בעין הסערה, זו האש הקדושה, שחברינו וחברותינו מבעירים עבורנו על ההר. כאשר הלך חוני בדרך ראה איש זקן נוטעחרוב, ושאל אותו מדוע הוא עושה כן, הרי החרוב ייתן פריו רק בעוד שבעים שנה. הנוטע ענה שהוא נוטע את החרובים לדורות הבאים, והוסיף ואמר: "כשם שנטעו אבותיי לי, אטע אני לבני". ישב חוני, התנמנם והתעורר כעבור שבעים שנה. כאשר קם משנתו, מצא את נכדו של הזקן כשהוא מלקט מפירות החרוב. נכנס חוני לבית המדרש, ופתר כלתעלומהשעלתה בבית המדרש. הגיבו החכמים שבבית המדרש, ואמרו שהמאמרים מיושבים וברורים, כאילו היה פה חוני המעגל שהיה מיישב ומברר את הדברים בזמנו. כאשר אמר להם כי הוא חוני, איש לא האמין לו, ומרוב צער בדידותו, באין לו חבר שמכירו ומכיר בו, כשהכל התנכרו לו, התפלל חוני וביקש שימות, ואכן הוא מת. בעקבות כך, טבערבאאת האימרה "או חברותא או מיתותא" (או חבר או מיתה).

סיפורו של חוני יכול להסתיים אחרת ואכן הסתיים בטוב. אותו סיפור על חוני מופיע גם בתלמוד הירושלמי. בתלמוד הארץ ישראלי, כששומע הקהל שהזר מעיד על עצמו כחוני המעגל, הם מספרים לו בשבחו של חוני, והוא משתמש בשבח זה כמבחן כניסה לחברה, ולזהותו. חוני נכנס לעזרה, וכפי שהאירה בעבר, היא מאירה גם כעת. סוף טוב, הכל טוב.

אכן, מצב של חשיכה, של ניכור, שעלול להיות ניסיון של כל אחד ואחת מאיתנו, של הדרת אדם מנכסיו, מכבודו מתפקידו וממעמדו, עלול להביא לתוצאות הרות אסון. אל לו לאדם לחפש לו חברות וחברים, אפילו בתוך ומתוך בית המדרש, שעולמם הוא עולם בו האדם הזועק לזהות, למשמעות, לשליחות, אינו זוכה לסיוע ולתמיכה, אלא מתעלמים ממנו, דוחים אותו ואת זעקתו, וכל פועלו ועמלו נשכח והיה כלא היה. האדם מחפש משמעות, ובחברה שאין בה לב חי ומלא באור אלוהים, יש רק שכל עקר וציני כעקרב, שמביא חורבן על הפרט והכלל. לעומת זאת, יקנה לו האדם חברים וחברות, שעולמם הוא עולם בו זעקתו לזהות וממשות, למימוש יכולותיו וכישוריו, היא זעקה הנשמעת, והם ייתנו לו מקום וקולו יישמע, ויש שכר לפעולתו ועמלו, שאינו נשכח מלב, כי הלב הארץ ישראלי, הוא לב חי ומלא באור אלוהים חיים.