ההר והבית

לא כאברהם שקראו הר אלא כיעקב שקראו בית

חז"ל אומרים על הפסוק בישעיה "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית". בדרשה זאת מלמדים אותנו חז"ל על דמותו של בית המקדש השלישי, שיהיה שלימות תיקון העולם, עד שכל הגויים יבואו ללמוד מדרכיו.

כיצד פעילי הר הבית לא זועקים את זעקת ירמיה הנביא?!

דרשת חז"ל זאת מזכירה תמיד את הפעילות של 'ארגוני המקדש' על הר הבית. עם השנים נושא המקדש נשכח לאט לאט, והדיבור נשאר רק על 'ההר'. בחסות המאבק על הר הבית, והייאוש מחוסר ההצלחה במשך השנים. הפך לאט-לאט המאבק על הר הבית למאבק על 'ההר'. מאבק לחופש פולחן לכל הדתות בהר הבית, פעילות של ארגונים חילוניים בהגדרה שמתייחסים להר הבית כסמל לאומי. ותפילות משותפות עם ערבים על הר הבית.

איך זה קורה שפעילים שפועלים על הר הבית הלב שלהם לא רגיש לזעקה של הנביא ירמיה "כי ראתה גויים באו מקדשה אשר ציוות לא יבואו בקהל לך'???

הבלבול הזה קשור לבלבול עוד יותר חריף, שקשור לטשטוש הבדלה בין היהודים לגויים באופן כללי, והשתיקה סביב המצווה של הורשת הגויים מהארץ. הרי כל מי שמחזיק בהיגיון הכי פשוט מבין שאי אפשר גם לבנות בית מקדש בהר הבית, וגם להשאיר על כנו את המסגד. בדיוק כמו שאין כזה דבר ליישב את ארץ ישראל ולהחיל ריבונות בלי למצוא פיתרון לבעיית הערבים. בעניין הר הבית ממש כמו במצוות הורשת הארץ, הפחד מדיבורים של 'ההבדלה' ומהתגית של גזענות, גורמים לאנשים לדבר נגד השכל הישר.

כל זה קשור להבדל בין מאבק על 'ההר' למאבק על ה'בית'. הרבה מפעילי המאבק על ההר, מפחדים בעצמם מהתגובה של הערבים לכל הפעילות בנושא הר הבית, ולכן הם משתדלים להנמיך את הלהבות, ולדבר בכוונה על חופש פולחן לכל הדתות וכו'.

הפחד מהזעם הערבי גורם לבלבול עמוק

השיא הכי מזעזע של התופעה הזאת היתה בתגובה שכתב בדף הפייסבוק שלו אחד מפעילי הר הבית המפורסמים ביותר, לאחר ששלושה יהודים הרגו נער ערבי מבית חנינא כנקמה וגמול על חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון. בתגובה הוא כתב שהוא יהיה מוכן להשתתף בעצמו בהוצאתם להורג, ברור לכל שתגובה כזאת אינה שפויה. ואינה תורנית. יהודי שמתאווה לרצוח יהודים בניגוד להלכה הקדושה, עליו נאמר "כי תבואו רמוס חצרי... מי ביקש זאת מידיכם... ידיכם דמים מלאו". אבל מכיוון שברור שתגובה כזאת לא נכתבה בשפיות, היא מלמדת על הפחד והלחץ שאצל פעילם אלו, מהתגובה הערבית לכל הפעילות סביב הר הבית.

אבל... אם הם מפחדים מהתגובה הערבית, אם הם קוראים בניגוד להלכה לחופש פולחן גם מוסלמי בהר הבית, אם גם הם מארגנים תפילות משותפות עם מוסלמים בהר הבית, מה יש להם להתלונן על הממשלה שנועלת את שערי הר הבית ליהודים, ומגבילה את הפעילות? הרי הנושא באמת נפיץ, מי שלא מוכן ללכת בגאון על דרישת המקדש, על אף מלחמת העולם שזה עלול לגרום. ועוד לפני כן לשאת במחיר החברתי הפנים ציבורי שדרישת המקדש דורשת. אין לו מה להתלונן על הממשלה שיש לה יותר אחריות, ומפחדת מכל הנושא של הר הבית.

אם פעילי הר הבית היו בממשלה – היו אומרים אותו הדבר

ביתר חריפות נאמר שכל אותם אנשים אם הם היו מגיעים לממשלה היו פועלים בדיוק אותו דבר, מכיוון שבניין מקדש לכאורה מחייב באופן טכני את הסרת המסגד, והסרת המסגד היא לכאורה מלחמת דת לכל דבר.

כשחז"ל אומרים לא כאברהם שקראו הר, אלא כיעקב שקראו בית. הם אומרים שעיקר עניינו של הבית השלישי, צריך להיות ה'בית'. בית המקדש – מקום הקשר בין עם ישראל להשי"ת, בלי זה הוא יראה כמו שתי הבתים הקודמים שחרבו. בית, עיקר עניינו האהבה בין ה' לעם ישראל. עם האהבה מוכרחת לבוא גם הקנאות לזרים שבאים אל הבית. הר לעומת זה, מסמל את פסגת הגאווה הלאומית.

במבט ראשון זה נראה, שיותר קל שיהיה קונצנזוס סביב הר הבית, באווירה לאומית. ובקריאות 'פשוטות' ו'לגיטימיות' של חופש פולחן זהה - לכל הפחות – ליהודים כמו לערבים. ברור שאותם פעילי המקדש שמדברים ככה (לפחות רובם הגדול) לא באמת מאמינים בזה, אפשר להאמין בליבם היהודי ובכיפה שעל ראשם שגם הם מייחלים להסרת המסגד ולבניין בית קדשנו ותפארתנו, אבל העמידה מול המניעות והמכשולים של המציאות מביאה אנשים לחשוב כיצד נוכל להתקדם ולו בצעד קטן לפחות.

אבל כפי שאמרנו אם גם הם מפחדים מהתגובה הערבית, ומה'נפיצות' של הר הבית. מה יש להם להתלונן על אלו שעומדים בראש הממשלה? אם בכל הצעדים והתכסיסים האלו אין יכולת להביא לנו את הבית, אז בשביל מה כל המאמץ? בשביל עוד יום עליה שפלים, מנודים ואבלים להר ציון ששמם?

לעבוד את ה', לקנאות לו ופשוט להיכנס הביתה

כשחז"ל אומרים שהבית השלישי יהיה לא כהר, אלא כבית. הם מלמדים אותנו כיצד עלינו לפעול לבניין הבית. ושלושה כללים חשובים יש להבדל בין הר לבית.

א. העיניים שלו חייבות להיות כל הזמן נשואות אך ורק לבית. לבית המקדש, "בית עבודה". כמקום שהוא שיא של עבודת ה', ושל הקשר האישי בין השי"ת לישראל עם קרובו. השיא של מה שזה אומר, שאנחנו מוכרחים להרגיש את ההבדל העצום שבין התרבות ששולטת היום במדינת ישראל, בין האווירה ברחוב, בשיח הפוליטי ואפילו בבית המדרש, לבין בית מקדש. זה לא אומר חס ושלום שאנחנו צריכים לא לדבר, ולפעול בעניין ה'בית'. להפך, אנחנו רק חייבים להבין שכשאנחנו מדברים על בית המקדש, ושאנחנו רוצים בית מקדש. אנחנו רוצים מהפכה. מהפכה מהשורש, של הקמת מדינה מחדש שהיסודות שלה מסוגלים להחזיק את הגודל של בית המקדש. במקום משענת הקנה הרצוץ הזה, כאשר כל מהפכה מתחילה מלמעלה. ממהפכה בהנהגה, הנהגה שתכין את השטח בזריזות ובמהירות שנוכל לבנות בית לה', בניין עדי עד.

ב. בית המקדש נקרא בית. בגלל שהוא מקום הקשר והאהבה בין עם ישראל להשי"ת, ואהבה אמיתית מחייבת קנאה, קנאה לכל מי שפוגע בקשר, לכל מי שפולש אל הבית בלא רשות. מי שהלב שלו אינו קנאי מספיק, זה סימן שהאהבה היא לא מספיק אמיתית. מי שהלב שלו אוהב וקנאי מספיק צריך לצאת בסיסמא חדשה – "שלא יהיה פולחן כלל בהר הבית". לא ליהודים ולא לערבים.

אפשר היה לדרוש מהרבנות הראשית שכפי שהיא קוראת ליהודים לא לעלות להר הבית משם מה, כה תקרא גם לגויים לא לעלות, הרי זו הלכה הרבה יותר פשוטה ולכל הדעות. אבל מי שפועל בנושא הר הבית, ולא רגיש לזעוק על השועלים המהלכים בו, וגרוע מזה ח"ו. זה מראה שהוא לא הבין את העניין של המקדש כ'בית'.[1]

ועוד דבר שקשור לאהבה, "אהבה מקלקלת את השורה". מי שההר בשבילו הוא – הר. באמת יפחד מכל אותם כותבי השטנה וצרי יהודה וירושלים, שמצרים את בניין המקדש. אבל מי שהבית מלא אהבה, טיבה של האהבה שמקלקלת את השורה, שנלך במסירות נפש ובעזות דקדושה ממש כמו יהודה המכבי, לטהר את מקום המקדש, ולבנות את הבית הגדול והקדוש ולא לפחד מאפח'ד.

ג. ובדרוש קצת חסידי נפרש "לא כאברהם שקראו הר" – גדול וגבוה, וקשה לכיבוש. שצריך להתפשר ולוותר בשביל לקבל פיסת חלקיק של ההר לבית כנסת או איזה חופש פולחן. אלא בפשיטות כ"יעקב שקראו בית", שפשוט רק צריך לפתוח את הדלת ולהיכנס. הרי כמה אלפי יהודים יש שהלב שלהם בוער באמת, לבית המקדש באמת, למקום האהבה והתפילה בגובה האמיתי שלו. כמה אלפי יהודים יש שאם היו אומרים להם שעליהם לוותר עכשיו על תקופה מחייהם בשביל בית המקדש, ובית המקדש יבנה, שהיו באים מיד בלי לשאול אף שאלה?

ומה יקרה אם כל אותם אלפי יהודים יחליטו שעכשיו כולם ביחד מעכשיו לא חוזרים הביתה, עד שנבנה המקדש, מה השלטון יוכל לעשות? איך אפשר יהיה לעצור את האש הגדולה הזאת שתבער ותבער, ולא תיכבה. ותדליק ותסחוף עוד ועוד יהודים, שלא יהיה אפשר לעצור אותם בכלל, ומי שיעצר, יקומו לו עוד חברים שלא יחזרו הביתה וכו' וכו', אפשר להיסחף בדמיונות. אבל זה כל כך פשוט. ממש-ממש לא הר – קל ופשוט כמו להיכנס הביתה. "והיה בית יעקב אש...". אז למה אנחנו מחכים???