כבר חשבתי ששכחוני בני, כשרגבי אדמתי נחמסים מדי יום בידי זרים ואין מושיע לי, ואין זועק את זעקתי, עד שהגיעו אותם הנערים.
נערים שאולי מבחוץ נראים מוזנחים ופרועים אך ליבם מלא אהבה ומסירות אין קץ.
כמה ביזו אותם, כמה התנכלו אליהם. אולם הם, המשיכו ביגיעה ובמסירות עצומה לגאול עוד גבעה ולהציל עוד עמק מהשתלטות זרים.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
בתנאים לא תנאים, בקיץ החם ובגשם השוטף, דבקו בי באהבה ואהבתם, סחפה והדביקה רבים עד שהפכה לשלהבת גדולה.
וכשהוצרכתי לקבלם אל חיקי, צעירים וטהורים, חולמים שאך בקושי הספיקו להגשים את חלומם, לא היה מקום שיוכל להכיל את מכאובי, ורק הידיעה שאת הניצוץ שהדליקו לא יוכל איש לכבות, היא נחמתי.
מוקדש באהבה ובכאב לכל מתישבי הגבעות והחוות גואלי אדמות ארצנו הקדושה ובתוכם הראל מסעוד ונחמן מורודוף הי"ד, מחלוצי המתיישבים בגבעות הסובבות את כוכב השחר שמסרו נפשם על קידוש שם ה' הגדול יחד עם חבריהם הקדושים.
חזקו ואמצו! 3 ט"ו תמוז תשפ"ג 20:31 בניה
בושה 2 ט"ו תמוז תשפ"ג 19:21 סבמבה
יפה מאד - כל מילה בסלע 1 י"ד תמוז תשפ"ג 18:34 דוד