אם כל השנה כולה "ראוי לכל ירא שמיים שיהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" ולומר תיקון חצות בחצות הלילה, בימי בין המצרים אנחנו משתדלים לומר תיקון חצות (תיקון רחל) בבכיה של אמת מעומק הלב גם בחצות היום.
איננו שומעים מוזיקה, לא מסתפרים ולא מתחתנים. האבלות מתעצמת יותר לקראת תשעה באב, כאשר בתשעת הימים לא אוכלים בשר ולא שותים יין, ויום תשעה באב עצמו (כאשר לא חל בשבת) מקביל בהרבה הלכות להלכות אבלות על אחד משבעה קרובים.
בנוהג שבעולם, אבלות היא התמודדות עם אובדן. תחושת חדלון אופפת יגון, על קרוב או ידיד שהיה ואיננו. אך לא כך היא האבלות על חורבן ירושלים, על חורבן וחסרון בית המקדש.
אמנם הכאב גדול, "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". אבל הכאב המתבטא בהלכות אבלות הנוהגים בימים אלו איננו כאב של יאוש ורפיון רוח, לא ביטוי לתחושת חידלון ויגון. הוא כאב בונה כיוון וממוקד מטרה. כאב מלא געגוע לירושלים בבנינה. כאב של אי השלמה על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. כאב של געגוע לבית המקדש על מכונו.
כאב על העלמת החן והפאר והיופי של כל העולם. על נפשות רבות של אחינו בני ישראל המתגוללים בחוצות בלי לדעת כמה חן ומתיקות יש בעבודת ה'. הכאב הזה, אי ההשלמה עם המציאות החסרה, מביא אותנו לדרוש לציון. לעשות כל שביכולתנו כדי שיתפרסם בכל העולם החן והיופי האמתי שכל כך נעלם כעת.
כאשר אנו מתגעגעים לכך שהקב"ה ישוב להשתעשע בנו כבימי קדם וישיב שכינתו לבית המקדש, אנו מגדירים לעצמנו שהרגשת הריחוק מהתענוג של קרבת אלוקים קשה לנו "כפרידת נפשנו מגופינו", וממילא נושאים עיננו למעלה, כוספים ומתגעגעים בכל לב לבנין ירושלים, אנו מובטחים ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", שיקויימו בנו הפסוקים: "שמחנו כימות עיניתנו", "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה".
לא רק בצד הלאומי, אלא גם בצד האישי. גם מי שבחייו זכה ושם לו לנגד עיניו את הטוב האמיתי של קרבת אלוקים כטעם החיים, אבל מרגיש חורבן בית המקדש מחמת נפילותיו וכשלונותיו, אם מתאבל על חורבן ירושלים שלו, על הריחוק מיראת ה' טהורה, מובטח לו שיזכה לשוב בתשובה שלמה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
הלואי יראו עיננו וישמח ליבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן
