גם האמא וגם הבן קבורים על אם הדרך, זו בבית לחם וזה בשכם. זו בכתה ואף זה בכה. זו בכתה על בניה וזה בכה על אחיו. "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" (ירמיהו לא). "ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה" (בראשית מה). "לזו נאמר מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך", אך לזה לא נאמר מנע עיניך מדמעה. שבע בכיות בוכה יוסף על אחיו, והדמעות ממשיכות עדיין לזלוג.
בשני ויתורים מוותרת רחל על יעקב, ויש קשר ביניהם. הויתור בליל הכלולות גרם להולדת ראובן שמעון לוי ויהודה. אך הויתור בליל הדודאים היה בשביל יוסף. אך גם ויתור זה גרם להולדת יששכר וזבולון. הרי ששני הויתורים של רחל הם שילדו את ששת בני לאה. הויתור שלה בפעם השניה השאיר אותה בבית לחם, לפי שזלזלה במשכב הצדיק (רש"י). אך דווקא דרך אפרתה היא שגרמה לה להתפלל על בניה שלה ושל לאה שישובו לגבולם.
"מדרש אגדה אמר: שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקב"ה על שהעמיד מנשה דמות בהיכל ולא נתפייס. נכנסה רחל ואמרה לפניו: רבש"ע רחמי מי מרובים, רחמיך או רחמי בשר ודם? הווי אומר רחמיך מרובים. והלוא אני הכנסתי צרתי בתוך ביתי.. ולא די ששתקתי, אלא שמסרתי לה סימניי. אף אתה אם הכניסו בניך צרתך בביתך, שתוק להם. אמר לה: יפה לימדת סנגוריה. יש שכר לפעולתך ולצדקתך שמסרת סימנייך לאחותך" (רש"י ירמיהו שם).
רחל המבכה על בניה מתפללת על הכנסת צלם להיכל, ומציגה את הכנסת צרתה לביתה. תפילתה זו בנחלת יהודה על ישראל, עולה השמימה דרך נחלת יוסף. מי שחולם על חלקת השדה ואלומות כורעות, מחובר לנחלת אבות כיצחק השוכן בארץ, ולא כאברהם ויעקב רועי הצאן הנוודים והיוצאים ממנה.
"רחל מבכה על בניה כי איננו", אינו מדוקדק בלשון. 'איננו' הוא לשון יחיד ואילו 'אינם' הוא לשון רבים. אשר על כן היה נכון לומר על בניה כי אינם. אפשר ש'בניה כי איננו' יכול להתפרש גם על כל הבנים וגם על יוסף. 'איננו' הוא יוסף. ניבא הנביא לדורות ולא ידע. יוסף איננו כי חלקת השדה שלו נמסרה לבני ישמעאל. 'יוסף איננו' מקונן יעקב, אך גם רחל מקוננת על בניה כי 'איננו'. בני ישראל הנקראים על שם יוסף ואפרים: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" (ירמיהו שם). "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים" (הושע יא).
בין בית לחם לשכם עובר רק קו ישר אחד, המחבר את האמא והבן. רחל משקיפה בדמעות מבית לחם על בניה כי איננו, ורואה את יוסף בוכה על אחיו. הבקשה האלוקית מנעי קולך מבכי, לא באה ליוסף, הזורעים בדמעה וההולך ובכֹה, חולמים על שיבת ציון. הדמעות מעידות על המעידות המתמשכות, שמצפות לעשרת השבטים של יוסף שישובו לגבולם.
עין לציון צופיה ודומעת, עד שנושא האלומות מהחלום בחברון יבוא ברינה. קבר יוסף בשכם ממתין לבניינו ולהתיישבות סביבו. קבר רחל ממתין אף הוא לבניינו וליישובו. האם והבן הם שני סמלים, של עם השב לארצו לבנות ולהיבנות בה. אם הבנים שמחה יכולה להיות רק אם ארץ ישראל תחבק את קברה וקבר בנה.
"ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו" (בראשית לג). תפקידו של יוסף מול העמלקי הבא לעקור את הכל, ממשיך בהחלשה ברפידים ובהתנחלות השבטים בארץ. אך הבן שלא השתחווה הוא תוצרת ארץ ישראל, היודע להתנהג בזאביות תוקפת, שאינה מתגוננת מאחורי גדרות וחומות. זאביות אינה ממתינה לתקיפות של ירי סכינים או דריסות, היא מרתיעה בכוח של טורף נגד רשעות שיש לבערה מהעולם.
רחל המבכה על יוסף ובנימין, יודעת שרק הכוחות האלה יצליחו ליישב את ישראל בבטחה על אדמתם. וזו לנו האות: כל עוד יישארו ציוני הקברים על אם הדרך ולא יהיו בטבורה של עיר, ימשיכו דמעותיו של יוסף לזלוג על אחיו, כמו דמעותיה של האם. הדמעות יהפכו לשחוק רק כשאלומות השבטים תהיינה על כתפי יוסף. קודקוד נזיר אחיו צופה אל עבר בית לחם ומתבונן על אם הדרך. אך גם שני הציונים האלה משקיפים אל עבר חברון, כדי לשמוע את קול הברקאי לעבודת המקדש בירושלים.
