הגאון רבי סעדיה (רס"ג), הביא בסידורו עשרה טעמים לתקיעת שופר בראש השנה, ואלו הם: המלכת ה' למלך ביום סיום בריאת העולם, לעורר לתשובה, להזכיר מעמד הר סיני, להזכיר נבואות הנביאים שנמשלו לשופר, להזכיר תרועת האויב בחורבן הבית, להזכיר עקדת יצחק, לפחוד מפני ה', להזכיר את יום הדין הגדול, להזכיר קבוץ גלויות ולהזכיר תחיית המתים.
"יום תרועה יהיה לכם" בציווי התורה (ויקרא כג), אינו מנמק את המצווה אלא עוד מסתיר אותה. כדי להבין שמצוות היום בשופר, היה על חכמים ללמוד את הדבר בגזירה שווה מיובל (ר"ה לג). שהרי אפשר שיום תרועה הוא תרועת חצוצרה, או יום תרועה בקול גדול, כמו: "וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ" ביריחו (יהושע ו). על אחת כמה וכמה שמצווה שמעית של 'לשמוע קול שופר' שאינה מוטעמת בתורה, אילץ את רס"ג להביא עליה עשרה טעמים.
ניתן לחלק את טעמיו, בהלימה לראש השנה, לשלוש קטגוריות: מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות היא המלכת ה' למלך על כל הארץ ביום סיום מלאכת שמים וארץ. 'היום הרת עולם' הוא יום בריאת האדם ביום השישי של הבריאה. זיכרונות היא על אירועי זיכרון של שופר ותקיעתו, עקידת יצחק, מעמד הר סיני וקבוץ נידחי ישראל. שופרות היא קטגוריה המלמדת על תשובה: דברי הנביאים, 'אריה שאג מי לא יירא' (עמוס ג), יום הדין ותחיית המתים.
ברם שופר שמתחיל בעקידה וממשיך בקול שופר חזק מאוד בסיני, כובש גם את ארץ ישראל בתקיעת שופר, ומקבץ נידחי ישראל בשופר גדול. אפשר לפסוע בעקבות השופרות מהר המוריה עד הר המוריה. שופר שמתחיל בהר המוריה ישוב אליו באחרית הימים, אחרי כל האירועים הלאומיים והעולמיים. שתי קרניו של איל מיועדות לזה. האחת לסיני והשניה למוריה באחרית הימים (פרקי ר"א לא). הרי ששופר המתחיל ומסיים את הדרך, עובר בהר סיני וכובש את ארץ ישראל. אלא שרס"ג לא הביא בטעמיו את כיבוש הארץ בשופר, והשאיר בידינו את ההשלמה לדבריו. על שלוש פסיעות לגאולה ועל הרביעית נתמקד כאן.
תחילת הופעתו של השופר בקרן של אֵיל העקידה, יצרה אידיאל מתווה דרך ביחסי אדם ובוראו. מסירות נפש של אברהם ויצחק על דבר ה', היא החץ המורה על הכיוון והדרך. חכמים בחוכמתם ידעו לקשור בין שתי קרניו של האיל מהר המוריה לשני אירועים עולמיים עתידיים: מעמד הר סיני ומעמד הר המוריה. קרן של שמאל תקע בה הקב"ה על הר סיני בקול שופר חזק מאוד. אך קרן של ימין הפכה לשופר הגדול של "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַידוָד בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כז).
מה שהיה מעמד לאומי בהר סיני ב'שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני' של שיר השירים הישראלי, יהפוך למעמד קוהלת בינלאומי, של 'סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם'. מה שהיה בסיני לעיני בני ישראל, יהפוך בהר המוריה לעיני כל בני נח. התורה של סיני תהפוך למאמר בני נח: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְדוָד מִירוּשָׁלִָם' (ישעיהו ב). אך כדי שמציון תצא תורה, יש לכבוש אותה תחילה בתקיעת שופר.
מה שנשמע בסיני בקול שופר חזק מאוד, נשמע ביריחו בתקיעה של שופרות היובלים. מה שהיה בהר סיני שישה ימים וביום השביעי, אירע בכיבוש הארץ בשישה ימים והיום השביעי. "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְדוָד עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד), "וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים.. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים .. וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ..".
"וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ.. בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ". תורה וארץ ישראל נכבשות כאחד. מה זו במסירות נפש אף זו כן. מה זו במלחמה אף זו כן. עקידה, תורה, ארץ ישראל וגאולה, הן הפסיעות המתחילות בהר המוריה ושבות אליו באחרית הימים.
יש להבחין בכיבוש יריחו בין תקיעה לתרועה. תקיעת השופר מיועדת לכוהנים, אך תרועה גדולה מיועדת לכל העם. "וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם". "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר".
נמצא שכיבוש יריחו היה תלוי בשני דברים: תקיעת שופר ותרועה של העם. לא פירש הכתוב כיצד על העם להריע. פשוטו של מקרא מלמד על תרועת פה מול תקיעת השופרות. אך ודאי הוא שאין כיבוש ואין ניצוח בלי תקיעה ותרועה גם יחד. לא השופרות כובשים אלא התרועה. חומת העיר נפלה רק אחרי תרועת העם לא אחרי תקיעת השופרות. ארץ ישראל נכבשה בתקיעה ותרועה.
התרועה והתקיעה של ארץ ישראל באות בתהילים (מז), הנאמר שבע פעמים קודם תקיעות דמיושב בבתי הכנסת. המלכת ה' למלך על כל הארץ, היא של כל העמים גם יחד, ושל ישראל לחוד. "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי יְדוָד עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ". לעומת רינה ושמחת העמים, יש גאון ישראלי: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ. יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה". ובמה בתרועה ותקיעה: "עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה יְדוָד בְּקוֹל שׁוֹפָר".
השתא דאתינו להכי, אפשר ללמוד על תשר"ת תש"ת תר"ת, בהתבוננות מחודשת. תקיעה שברים תקיעה, הם תקיעת סיני, שברים של גלות, ותקיעה גדולה של קיבוץ גלויות. תקיעה תרועה תקיעה, הם תקיעה תרועה של ארץ ישראל, ותקיעה של גאולה. אך תקיעה שברים תרועה תקיעה, הם קול שופר חזק מאוד בסיני, שברים של גלות, תרועה של ארץ ישראל ו'תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו'.
"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְדוָד אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְדוָד מִירוּשָׁלִָם (ישעיהו ב), "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (שם נו). 'יכירו ויידעו כי לך תכרע כל ברך' כדי ש'ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'. מלך ישראל הוא המלך הבינלאומי. 'לך הכל יכתירו', ולך תכרע כל ברך. כשמקשיבים לשופר בראש השנה, נזכרים במעמד שהתחיל בעקידה עם אברהם ויצחק, קיבל תורה בהר סיני, כבש את ארץ ישראל, וישוב לירושלים עם כל האומות.
