אין כבר עם ישראל, אין יהדות, אין ארץ ישראל. נמצאים כאן רק כמה אנשים מבולבלים שנמצאים פה כי הלב שלהם והלב של סבא שלהם בער לכיוון מסוים, אבל הם שכחו מזמן להקשיב ללב היהודי.
הם שכנעו את עצמם שאין רציונליות באמונה, כאילו שלמשהו בחיים שלנו יש רציונליות. כאילו שההסבר הלוגי תופס היום מקום אצל אנשים שהם לא מהנדסי בניין או רואי חשבון.
ממתי חיים הם רציונליים, ממתי אהבה היא רציונלית, ממתי כאב הוא רציונלי. אין שום רציונליות לכאוב על אדם שמת, כי הרי זה סופו של כל אדם – אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. אין להצטער על חלב שנשפך, כך לימדו אותנו, וגם אין להצטער על דם שנשפך. הרי זה טבעו של עולם. על כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
זה לא רציונלי לחפש חום ואהבה אם גדלת בבית מפורק, אין שום הגיון לנסות לסגור את החודש אם אתה גר במרכז הארץ עם רכב ולא למדת תואר שני. אין שום רציונליות ללדת יותר מילד אחד, והאמת שגם ילד אחד הוא הרבה מעבר לרציונליות של העולם הזה, אבל זו חוסר-רציונליות שהצליחה לחלחל גם לעולם המערבי שאנחנו חיים בו. אבל ודאי שאין שום היגיון לחיות בעולם מערבי ולגדל שלושה ילדים, זו כבר התאבדות ממש.
הנפש שלנו לא מתעניינת ברציונליות, היא מחפשת חום, קרבה, ואהבה. ואין שום דבר מאלה בעולם שיסודו מעפר וסופו לעפר, כי אם מתוך דבקות בחיי החיים. אנשים מאבדים היום כל פרופורציה של חיים, של אהבה, של משפחה, של ילדים, של עם, של אחים, של לחיות בשלום עם מי שאתה. יש כל כך הרבה פתרונות קסם שעוזרים לכל אחד לברוח הרחק מכל הדברים הללו, חלקם כימיקליים וחלקם טכנולוגיים, וכולם משרתים את אותה המטרה – לברוח, לברוח, לברוח.
יש רק דבר אחד בעולם שהוא בורח מעצם היותו, הולך לו כבר שלושת אלפים שנה, מתגעגע אלפי דורות, וכל הזמן לא מבין מה הוא עושה פה בעולם. זה הדי. אן. אי. של העולם, אבל הוא ניתן רק ליחידי סגולה. ויחידי הסגולה האלה מסתכלים ימינה ושמאלה, מרגישים את הלב נשרף למשהו שלא ניתן להסברה, ומתקשים לחיות עם חוויה שהעולם לא מכיר.
אחרי אלפיים שנה נמאס להם לשבת בדד. אבל העולם מתגעגע לגעגוע הזה. העולם כל כך חסר ולא יודע מה חסר. אנחנו מרגישים טוב מאוד מה חסר, אבל סותמים את ההרגשה הזו עם הרבה ג'אנק-פוד. דוחסים, דוחפים, ממלאים, העיקר ששום דבר לא יצא החוצה.
איך נסביר את הרצון שלנו לחיות בארץ כה קטנה ונידחת שאף אחד מעולם לא התעניין בה?
איך נסביר את זה שפתאום כל העולם מתעניין בארץ שלא עניינה אף אחד אלפי שנים?
איך נכיל את העובדה שאנחנו מרגישים דברים שאף אחד לא מרגיש?
איך נוכל להתמודד עם זה שיש לנו זיכרון קולקטיבי שלא נמחק למרות כל הניסיונות?
אנחנו מנסים כבר הרבה שנים לברוח מהבריחה הזו, לאחוז במשהו ממשי, אבל משהו תקוע. משהו לא הולך. הבריחה לא בורחת. החיים עוצרים מלכת. והעולם מחכה למישהו שלא ייבהל מהעצירה הזו, יחבק את חוויית הבריחה מהעולם, יקרב אותה אל ליבו, ויסביר לכולנו למה אנחנו חיים כאן.
