ימי "בין המצרים" הינם ימי זיכרון לחורבן בית המקדש והגלות של עם ישראל. בימים אלו עלינו לזכור את הגלות והחורבן, ובעיקר את הסיבה והגורם למצב זה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו".
כדי שתהיה תועלת בזכירה, צריכה הזכירה להביא לידי מעשה אשר יסייע לתיקון גורמי הגלות והחורבן וכתוצאה מכך – תקרב את הגאולה השלימה.
בין העבודות הרוחניות שעל כל יהודי לבצע, ולהביא באמצעותן את הגאולה, ישנן כאלה הממחישות את הגאולה, ובכך הן מזרזות יותר את הגאולה השלימה.
לימוד תורה למשל, הינה עבודה רוחנית שממחישה את הגאולה, שהרי אמרו חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". אולם, ישנו סוג מיוחד של לימוד תורה שבאמצעותו נעשית החירות מוחשית יותר והכוונה היא ללימוד עניינים הקשורים בבניין בית המקדש: צורת הבית, פרטי בנייתו, ועבודת הקרבנות – כפי שאלו באים לידי ביטוי בתנ"ך, בדברי חז"ל ובהלכה.
בהזדמנויות שונות אנו מוצאים התייחסויות של חז"ל בחשיבות העיסוק בפרטים ההלכתיים של בית המקדש. כפי שנאמר במדרש: "הואיל ואתם מתעסקים בו – כאילו אתם בונים אותו".
כאשר הקב"ה מצווה את יחזקאל הנביא להגיד לבני ישראל את "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו" – מספרים לנו חז"ל כי יחזקאל הנביא מביע את פליאתו על כך, שכן בני ישראל היו אז בגלות ומה טעם יש בכך. על כך נאמר לו שעל ידי זה "מעלה אני עליהם כאילו הם עסוקים בבניינו".
כך היה גם בתקופת מרדכי הצדיק, לאחר שהמן הרשע גורם לגזירת כליה ח"ו של עם ישראל, הוא פוגש את מרדכי ורואה אותו יושב ועוסק עם תלמידיו בהלכות הקרבת העומר. חז"ל מספרים לנו כי המן הבין אז כי מזימתו השטנית הופרה.
הבה ונתבונן: באוויר ריחפה אז סכנה רצינית של השמדת העם כולו. בני ישראל מפוזרים ומפורדים בין העמים. בית המקדש שרוי בחורבנו והארץ בשממונה. בתוך כל זה יושב מרדכי ועוסק עם תלמידיו בדיני הקרבת העומר. כאילו בית המקדש עומד על מכונו, והדאגה היחידה היא כיצד להקריב את העומר.
זו התשובה הניצחת לכל אומות העולם ולכל ביטויי הגלות שבכל דור: הרגשת והמחשת חרות וגאולה באמצעות התורה.
העיסוק ב"תורת הבית" יוצר בנפש ציפייה לגאולה ותחושת ביטחון בגאולה הקרובה. יש בדבר גם מעין הכרזה והצהרה באזני העולם כולו שעם ישראל עתיד בקרוב להיגאל ולקיים את כל עבודות בית המקדש כהלכתן.
הגוי רואה את היהודי מתהלך לו טרוד, ולשאלתו מסביר לו היהודי כי הוא טרוד בחישוב מדות בית המקדש, ולכן הוא מתעמק במסכת מדות. הגוי נוכח לדעת כי בטחונו של היהודי בישועת ה' גדולה כל כך עד שלדידו כבר עתה הגלות כאילו אינה מתקיימת.
לסיכום מעשי: בימי "בין המצרים" יש ללמוד את "תורת הבית" – בספר יחזקאל (שבתורה שבכתב), במסכת מדות (שבתורה שבעל-פה) ואת הלכות בית הבחירה והגאולה (בספר "משנה תורה" לרמב"ם).
כשם שאמרו חז"ל: "כל העוסק בתורת עולה – כאילו הקריב עולה" כך יצרף הקב"ה את ה"מחשבה טובה", שבעיון בתורת הבית, למעשה, ובמיוחד את העיסוק המילולי, שהרי דיבור נחשב כ"מעשה זוטא" ויחיש את המעשה של בנין בית המקדש השלישי בגאולה השלימה והאמיתית בביאת משיח צדקנו.
הלכות הגאולה באות בצורה מסכמת בשני פרקים - אחד עשר ושנים עשר - ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" בספר "משנה תורה" (לרמב"ם).
הרמב"ם פותח את הפרק במלים: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה – לממשלה הראשונה – ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם". ובהמשך הדברים: "וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו".
בהלכה ד' בפרק י"א הוא כותב: "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו – כפי תורה שבכתב ושבעל פה – ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמת ה' וינצח, הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בוודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".
דברים אלה מנוסחים בצורת פסק הלכה בספר שהוא ספר פסקים והלכות. ובכך בא לידי ביטוי, התוקף המיוחד של הדברים, בשונה מדברים המופיעים בספרי דרוש ומחשבה. לגבי מדרשים וכיוצא בהם, ידוע שנועדו יותר ללימוד תורה ("דרוש וקבל שכר") מאשר להלכה למעשה (ולכן הם יכולים להיות מבוססים על דעות שאין הלכה כמותן, אף כי גם על כך נאמר: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים"). לעומתם ספרי הלכה באו לקבוע בצורה החלטית ונחרצת דברים האמורים להיות מעשיים ובפועל.
ידוע שפסקי הרמב"ם שלא מצוינת לגביהם שום "השגה" או מחלוקת, מצד הפוסקים שלאחריו – הרי הם נחלת כל הפוסקים, מתוך הנחה שכולם מסכימים לפסקיו. לאור כל זה ברור שההלכות לפנינו הן מעשיות ומבטאות את דברי ופרטי הגאולה כפי שיהיו באופן ממשי ביותר, וזאת לדעת כולם, כאמור.
דברים אלו כוללים גם את סדר ההתרחשויות מבחינת הקדימה והאיחור כפי שהרמב"ם מתווה אותם בפרקים אלו. מכאן ברור אגב, שגם ה"אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה) צפויה להיות אך ורק בהתאם לסדרים המפורטים בהלכה. לפני קיום התנאים אותם מזכיר הרמב"ם ("מלך מבית דוד" ש"יכוף כל ישראל" להתנהג כראוי מבלי להתחשב בדמוקרטיה…) אין לדאבוננו, כל "אתחלתא" ואנו עדיין בגלות גם אם ישנם תקופות טובות יותר במהלך השנים. הסתמכות בעניינים אלו על מדרשים כאלו ואחרים, אינה במקומה – כמוסבר לעיל – כי כשמדובר בעניינים מעשיים, ניתן להסתמך רק על ספרי הלכה למעשה.
הדבר דומה למסופר במדרש, שלאחר חורבן בית המקדש "נולד מושיען של ישראל". לפי זה היינו צריכים לומר שכבר אז הייתה "אתחלתא דגאולה". כך הדבר לגבי התפתחויות שונות התואמות מדרשי חז"ל שונים. כשאנו רוצים לבדוק את המונח "אתחלתא דגאולה" למעשה – אין לנו אלא דברי הפוסקים.
אדרבה: הרגשה מוטעית כאילו מצבים מסויימים יצרו תקופה של "אתחלתא דגאולה" – בשעה שלא כך הדבר – עלולה, חלילה, לעוות את כיסופי הגאולה הטבעיים שישנם בנפשו של כל אחד מישראל. הרגשה כזו מביאה, ח"ו, להרחקת הגאולה, שכן זו בחינת "שמים חושך לאור", ולכן אנו רואים שמבחינה רוחנית ישנה התדרדרות בשטחים מסויימים, דבר שהוא עצמו מוכיח שאין כאן עדיין שלבים של התקדמות.
כאשר הדברים יהיו ברורים לכל – יביאו כיסופי הגאולה לכך שכל יהודי יחפש דרך לחזור לה' יתברך, לתורתו ולמצוותיו. וכש"ישראל עושים תשובה – מיד הם נגאלים".
דיון נרחב ומעמיק בשני הפרקים האמורים של "משנה תורה" יגלה לנו פרטים רבים בסדרי הגאולה ועל כן, יש לשים לב ולדייק בביטויים וניסוחים שונים בדברים אלה של הרמב"ם, וללמוד מהם רבות.
מתוך הסתכלות בזה יובן, בין השאר, הציטוט הנרחב והמפורט ברמב"ם מנבואת בלעם: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב; דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו". ההרחבה הבלתי רגילה, תוך כדי כך שהרמב"ם טורח לפרש את משמעות הפסוקים המצוטטים – כל זה מכריח אותנו להתעמק בדברים, לדייק בהם, ולהתאמץ להבינם היטב.
בין השאר יש לשים לב כי סדרם של אותם פסוקים הנדרשים ע"י הרמב"ם על המלך והמשיח תואם את הסדר בשלבי הגאולה כפי שהרמב"ם מפרט אותם לאחר מכן.
"אשורנו ולא קרוב" – מגלה לנו את עצם הופעתו של המלך המשיח, "וקם שבט מישראל" – רומז לפעליו של המשיח בתוך בני ישראל ("ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה") "וקרקר כל בני שת" – מכוון לשלב של "וילחם מלחמות ה' וינצח", "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר" – הרי זה העניין של "ובנה מקדש במקומו" ("ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" כמצוטט ע"י הרמב"ם באותו הקשר), וכן של "ויתקן את העולם כולו".
מן הפסוק "דרך כוכב מיעקב" אנו לומדים כי יש ניצוץ של משיח בכל אחד ואחד מישראל, יהא מצבו הרוחני אשר יהא.
מזה מובן כי קיים קשר נשמתי הדוק בין המלך המשיח לבין כל אחד מישראל. הגאולה העתידה תהיה לכן שלימה, ובין השאר בכך שהמשיח לא ישאיר אף יהודי בגלות, לא בגלות רוחנית ולא בגלות גשמית. הוא יגאל את כל בני ישראל – גאולה רוחנית וגאולה גשמית.
הנה, הנה המשיח בא! "הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים" כבר נבקעו בקיעים בחומת הגלות הרוחנית, התהליך החל כבר.
הבה כולנו נעשה הכל כדי לנתוץ לגמרי את הכתלים והחומות המסתירים ומונעים את התגלות המשיח. את זה נעשה על ידי תוספת של תורה, צדקה, אמונה וצפייה לביאת המשיח, אך בעיקר בעשיה של הפצת התורה ומעיינות החסידות, להחשת הגאולה השלימה והאמיתית!
(נערך מתוך שיחה של הרבי מליובאוויטש
