חלום הגלות וחלום הגאולה

יאיר שרקי – שחביב עלי ברמה האישית, וגם סוג של שכן, ובוגר של הישיבה בה למדתי – פרסם פוסט שזכה לתהודה עצומה. פוסט בפרסום כזה, החורג במודע מהחיים האישיים של הכותב, עלול להפוך בקלות ל"מחטיא את הרבים", ולכן הוא מזמין תגובה. אחרי שננקה את רעשי הרקע האופנתיים, של אייקון תקשורת דתי (עם פאות! לפחות פעם...) שמודה לתרבות השולטת ומעורר אהדה/התנגדות לפי הצד שלך, כמדומני שמה שהכי נגע באנשים הוא האמירה 'אני אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא וזה לא סותר'.

מי מאתנו לא מתמודד, גם אם 'בקטנה', עם חווית הפיצול הזאת? אני אוהב את ה' בתפלה בכל מאודי ובשאר הזמן חי באופן הכי קיומי, מלא וממשי את המציאות, עם כל התאוות הקטנות והגדולות שלה ועם כל תחושת הנוכחות והממשות שלה. הכל אותנטי, הכל אמיתי, למרות שלכאורה זו סתירה גמורה. 

האדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", מסביר שהחויה הזו היא בעצם חויה של חלום, בו גדרי ההגיון בטלים ודברים סותרים יכולים להתקיים ביחד. אנחנו חיים בחלום, ובחלום הזה אוהבים את הקדוש ברוך הוא גם אוהבים... (שכל אחד ימלא את החסר).

החלום הזה הוא חלום הגלות, בו אנחנו 'צפים' במציאות לא ברורה לגמרי, לא הולכים 'עד הסוף' בשום דבר. או, ליתר דיוק, הולכים 'עד הסוף' בכל דבר – והכל איכשהו מסתדר ביחד.

מצד אחד, זו הגלות בעצמה, במלוא הכאב שלה – האמת לא כובשת את המציאות באופן מוחלט, אנחנו נשארים נבוכים ומגששים באפלה. מצד שני, יש לנשיאת ההפכים הנפולה הזו שרש מאד גבוה, בנשיאת ההפכים האלוקית. "היינו כחולמים" מתאר גם את מצב הגלות, חלום בלהות מבלבל, אבל בעיקר הוא משאת הנפש שלנו לחלום הגאולה – לזמן בו יתגלה ה', שהוא שרש כל ההפכים, הקדושים וגם הנפולים. אז כל אחד מההפכים יקבל את המקום המדויק שלו, כאשר הדברים הנפולים יחזרו לשרש הקדוש שלהם (שנותן להם גם היום תחושת ממשות כה חזקה) וכל כח יופיע באופן הנכון בתוך התמונה. 

כלומר, כשמישהו מציג מולנו את נשיאת ההפכים של הגלות היא 'נוגעת בנו' לא רק כי היא מנחמת אותנו ש'אנחנו בסדר' גם עם כל הבעיות שלנו – אוהבים את ה' וגם אוהבים את מה שהוא אוסר – אלא גם כי היא התנוצצות של משהו גאולי, קדוש ומשמח מאד.

חולת אהבה
אבל כשחוזרים למציאות שלנו, לפני שזכינו לחלום הגאולה, צריך לזכור את האמת: אהבת ה' היא אהבה בריאה ואמתית. אהבה של דברים אחרים היא "חולת אהבה" – אהבה חולה, שכמה שהיא מרגישה לנו אמתית אנחנו צריכים להבריא ממנה. משיכה המנוגדת לרצון ה' היא חולי – ככל שהיא רחבה ומקיפה יותר, מרגישה כחלק מתשתית הנפש, החולי צריך רפואה גדולה יותר, ממקור עמוק יותר. רפואת כל מחלה מתחילה מחמלה – אין כאן שנאה, דחיה או כעס חלילה, אבל יש לזכור שזהו חולי.

ברוך ה', הרבה פעמים הריפוי מצליח, ואם לא הצליח בפעם הראשונה צריך לקיים "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'" – להתחזק, להתאמץ ולקוות לה' שהנסיון הבא יצליח. ועדיין, כולנו מכירים גם מקרים בהם האדם סוחב את החולי עמו כל ימי חייו – זו ה'חבילה' שלו מאת ה' הרחמן, תמים דעים, והיא בוודאי לטובתו ולתיקונו גם אם "אין אתנו יודע עד מה". אז יש לזכור ש"המעשה הוא העיקר", ואם נגזר עלי להתמודד עם נטיה שאסור לממש אותה, עצם ההצלחה בכך גורמת נחת-רוח גדולה לה'. בכל אופן, כך או כך – אסור לנו להפוך את החולי לבריאות ולא לקדש את חלום הגלות, לא לממש אותו חלילה במציאות ובוודאי לא לדמיין שהוא כבר חלום הגאולה.

חז"ל אומרים כי מי שמאבד מה שנותנים לו הוא שוטה, "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". מי שזכה לתורה ולאמונה האמתית בה', ואף יכול להעיד על עצמו שהוא מרגיש אהבת ה', קבל מתנות גדולות מן השמים – ואת ברית ההתקשרות הזו לה' ראוי לשמור מכל משמר, ולא לאבד אותה חלילה במעשים מקולקלים. אשרי מי שלא 'מאבד את עצמו' בחלום הגלות, שמחפש מזור פנימי ואמיתי לצרת-נפשו, עד שיזכה להגיע בריא ושלם למימוש החלום הטוב של הגאולה.

הכותב: הרב איתיאל גלעדי, מתלמידי הרב יצחק גינזבורג שליט"א.