ברוך ה', מאז הבחירות האחרונות וביתר שאת מאז הקמת הממשלה החדשה, ישנן רוחות של שינוי – דעות ואנשים שבעבר נחשבו ל"שוליים הקיצוניים" נמצאים היום במרכזי העשיה ורעיונות שהיו פעם בגדר מחאה-הזויה או לכל היותר יוזמה-חלומית הופכים היום לתכניות עבודה. מה תפקיד 'המהפכנים' בעת הזו? להיכן צריך להסתכל קדימה?
את מנהיג ישראל האמתי מגדירה התורה כ"דַבָּר אחד לדור". אפשר לחשוב שהדיבורים הם הכלי של מי שלא יכול לעשות, האמצעי שסולל דרך אל השלטון, אך כשמגיעים אל היעד הכלל צריך להיות "אמור מעט ועשה הרבה". אכן, העשיה בפועל חשובה מאד, שהרי "המעשה הוא העיקר", וישנם גם דברים שצריך לקדם דווקא בעשיה שקטה, מתוך ידיעה ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". ואף על פי כן, הנהגה שלמה תלויה בעיקר בכח הדבור, וחשוב לזכור זאת דווקא בימים שמושכות העשיה נמצאות בידי אנשי-שלומנו, כשנדמה שכבר פחות צריך להסביר ולשכנע ויותר צריך לפעול ולשנות.
מדוע? ראשית, עשיה צריכה להיות מתוך תודעה נכונה, ואת התודעה בונים בכח הדבור. האמצעים בהם אנחנו בוחרים להגדיר ולהסביר את מעשינו מכתיבים לא-מעט את המשך הדרך. לדוגמה, אם במסגרת המאבק בדיקטטורה המשפטית אנחנו מעלים על נס רק את הדמוקרטיה, בלי לציין את ערכי-היסוד היהודיים – יתכן ש'נרויח בנקודות', אך נפספס נקודת-אמת עיקרית וממילא נייצר שיבושים חדשים שיקח זמן לתקן אותם. המעשה מתחשב הרבה פעמים בכבלי המציאות, שדורשת שינוי הדרגתי, אך הדבור צריך להציב חזון שלם ואמתי ולהזכיר אותו תמיד – המעשה עוסק בטקטיקה והדבור צריך לעסוק באסטרטגיה. הדבור על החזון השלם יכול להתפס כאופזיציה תמיד לחלקיות של המעשה, ובמדה הנכונה אין בכך רע – אדרבא, אסור לשקוט על השמרים, תמיד צריך לזכור שיש עוד מה לתקן ולשפר. עם זאת, אין הכוונה כאן לדבור שישתק את העשיה החלקית או יתנגד לה, אלא לכזה שישלב אותה בתמונה מלאה – יזרים בה תוספת חיות ומרץ, ויתן לה אופק להתקדם אליו.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
אבל הדבור חשוב לא רק בשביל קידום העשיה, אלא גם כדי שהיא תתקבל בטוב. העשיה הפוליטית, מטבע הדברים, מלווה במאבק וצומחת ממנו, וממילא היא מלבה גם קיטוב ופלגנות בעם. ככל שהשינוי שרוצים לחולל גדול ועמוק יותר, יש בו גם איום גדול יותר על ה'אידך-גיסא'. אין להתרשם מצעקות המחנה המנוגד, שלעתים הן העדות הטובה ביותר שאנחנו בדרך הנכונה, ויש לפעול ללא היסוס ובמהירות. בדימוי מחדר הניתוח – ככל שהפעולה הנדרשת מדויקת וזריזה יותר נחסכים כאבים ונזקים. עם זאת, הנהגה טובה ואוהבת-ישראל צריכה להכיר גם את הפחדים של הצד השני ולנסות להפיג אותם. אין הכוונה להדברות שתעכב התקדמות, אלא לדוברות שתתאמץ להציג באופן מובן ומתקבל את הרצונות הטובים, את החזון המתוק אליו שואפים. דבור כנה ואמתי, באופן מכבד ונטול ציניות ונצחנות, יכול להוריד את גובה הלהבות, לשקף את העשיה החיובית ולשתף בתמונת העולם הטובה המקווה תוך הדגשה שהחזון של התורה הוא טוב לכולם (לכל עם ישראל ואף לאומות)!
לפי מודל-התיקון היסודי של מורנו הבעל שם טוב, הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, אפשר להציע: מחאה היא בגדר הכנעה – היא באה מתוך הרגשה שאנו נרמסים ותחושת הכרח לצעוק, המלווה בהכרה המרירה והכנועה שתועלתה מוגבלת מאד. לכן, פעמים רבות היא נעשית בקבלת-עול בלבד, הכנעה כלפי שמיא, כדי לומר שאיננו שותפים לעוול אלא שייכים לצדק של תורת אמת. כשמצליחים לעבור ממחאה לעשיה של ממש נזקקים להבדלה – הן במובן של "סור מרע" בפועל, בשינוי הדברים השליליים כנגדם מחינו, והן כבירור חכם ומעמיק מה הפעולות הראשונות האפשריות והנדרשות כדי להתקדם לשינוי. אכן, ההמתקה היא הדבור (כפשט הדברים אצל הבעל שם טוב, בסוד חש-מל-מל, שתיקה-מילה-דבור) – "פתח פיך ויאירו דבריך", "כי מתוק האור" – הבעת החזון השלם, המאיר והמתוק, שיכול להמתיק את המאבקים, להתקבל אצל כולם ולהתוות דרך וחזון של עולם שלם ומואר.
וכהצעה מעשית (ששמעתי השבוע מפי יותר מחבר אחד): במבצעי "פנים אל פנים" מדלת לדלת צריך לעסוק לא רק כשאנו הצד הנרמס והמתגונן, כחלק ממאבק במצב קשה, אלא גם כשאנחנו בתקופה של עשיה מבורכת, מתוך שאיפה לאהבת ואחדות ישראל.
