ההברקה האחרונה של יאיר לפיד – מינויה של ח"כית ערביה אנטי-ציונית ממרצ לתפקיד קונסול ישראל בסין, וכל זאת על-מנת שלא 'תעשה בעיות' לקואליציה בהצבעותיה בכנסת – היא ביטוי נוסף לרדידות המחשבתית המאפיינת את האיש, אשר לפי ההסכם הקואליציוני אמור בעוד קצת יותר משנה לשאת בתואר 'ראש ממשלת ישראל'. זהו גם סוד 'הצלחתו' של לפיד, אשר ממגיש רדוד בתכניות במכשיר הרדוד והמשחית הפך לפוליטיקאי עם אותה רדידות, אלא שמכיון שהקהל הרחב אכן אינו מעמיק יתר על המדה בשום סוגיה ציבורית, הוא הצליח לצבור לו אהדה בדיוק בקרב אותם אנשים, שאינם מרבים לחשוב. הוא נראה טוב, יש לו בלורית יפה, הוא מדבר ברהיטות ובשפה התל-אביבית המקובלת, והוא מייצג את אותם אנשים, שמלבד רמת חיים גבוהה, אין דבר שמעניין אותם בעולם. אף שנאתו הידועה לציבור החרדי אינה דומה לשנאה האידיאולוגית השורשית של אביו. זה עוד ביטוי של רדידות, טפשות, חוסר הבנה ואי-יכולת לקלוט, שיש משהו מעבר לחופשות בחו"ל וארוחות יוקרה. על יאיר לפיד ניתן באמת לומר את המליצה, ולפיה יש לו מעלה אחת גדולה וחסרון אחד גדול. המעלה היא שהוא אומר את מה שהוא חושב. החסרון הוא שהוא לא חושב...
יהיו שישאלו, מה כל-כך רע? ככה הם רוב בני האדם. לכן גם יש לו ציבור די גדול שמצביע עבורו. הוא לא מירב מיכאלי, עם אג'נדה שמאלנית פרוגרסיבית מסוכנת, הוא לא איש מרצ, שתומך בגלוי באויב הערבי, הוא בעקרון רוצה בטובת ישראל על-פי הבנתו, ולכן הוא קורא לעצמו 'איש מרכז', ולא איש שמאל. אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה, ובמינויה של אותה ערביה שונאת-ישראל לתפקיד יצוגי מטעם המדינה היא מתגלה במלוא מערומיה.
אנחנו לא חיים בחלל ריק. אם גם בצד השני היו אנשים רדודים, טפשים, שאינם חושבים, הנזקים של יאיר לפיד לא היו כה גדולים. אולם בפועל, נמצאים בצד של שונאי ישראל, הן בארץ והן בעולם, הן מחוץ לעם היהודי והן בתוכו, אנשים חכמים, פקחים, ערמומיים, עם אג'נדה ברורה ותכנית מפורטת לסעיפים ולתתי-סעיפים במימון עתק שנועדה לחסל את מדינת ישראל בכל דרך שאפשר. מולם אתה לא יכול להעמיד את ראשו החלול של יאיר לפיד. כשיאיר לפיד, לדוגמא, הצהיר על 'מדיניות אין הפתעות' מול ארה"ב, הוא בוודאי לא היה מודע לנזק האדיר שגרם למדינה. הוא סתם חשב שהוא מוצא חן ואומר מילות נימוסין המקובלות בדיפלומטיה. אבל הנזק היה אדיר, משום שהממשל הדמוקרטי חיפש כל העת את הסדק בחומה הישראלית כדי לקבל יד חופשית להסכם גרעין מול איראן. כשהלך לנחם את משפחתו של סעיד אל-חרומי ודבר על כך ש'נפל בקרב למען דרכנו המשותפת', או קשקוש מהסוג הזה, הוא חשב שהוא סתם מסתחבק עם כמה ערבים אהבלים, הוא ינגב אתם חומוס, והם בתמורה יתחזקו לו את הקואליציה. הוא לא קלט את הנזק האדיר שעשה, כשהזדהה עם האויב המבקש להשתלט על הנגב. הדוגמאות רבות מספור, וכעת – מינוי לקונסול בסין של ערביה, המתריסה כנגד ההמנון הלאומי, ובצדק מבחינתה. לה יש ערכים, לה יש עקרונות, לה יש אג'נדה ברורה שהיא באה ליישם בחיים הציבוריים. ליאיר לפיד, לעומת זאת, אין שום תוכן להעמיד לשום כיוון.
במצב כזה, גוברת ידם של אלו, אשר יש להם מטרה ברורה, ערכים מוצקים וחוט שדרה אידיאולוגי, והם יודעים היטב להשתמש בלפיד ובחברו-שותפו בנט, שהרדידות המחשבתית שלו שווה מאמר בפני עצמו. יצחק רבין גם הוא היה אדם, שעיקר עניינו בחיים היה בשתיה טובה וצפיה במשחקי כדורגל. פרס, ביילין והפקידים שתחתיהם ידעו לנצל זאת עד תום, והצליחו להביא את האיש להמיט עלינו את אסון אוסלו, שאת קרבנותיו מי ימנה, שאת פצעיו אנו מלקקים עד היום ושאת חילול ה' שהוא עשה לא ניתן לשער. לפיד ובנט משמשים כיום באותו תפקיד שרבין שימש באוסלו, ואנשי השמאל הקיצוני ביותר, ביחד עם נציגי האחים המוסלמים, מחככים ידיהם בהנאה. חייבים להבין, שהרדידות התל-אביבית מסוכנת דווקא משום שהיא באה יותר מתוך טפשות מאשר מתוך רוע. כחות הרע האמיתיים מוגבלים בכחם, הם בקושי מייצגים 10% מהעם. אבל כאשר חוברים אליהם האנשים החלולים ש'קמים בבוקר והולכים לעבוד ולא מעניין אותם פוליטיקה', כלשונו של לפיד – מדינת ישראל והעם היושב בציון נמצאים בסכנה עצומה.
עלינו להפיק שני לקחים מהמציאות הזו. האחד – שיש להלחם בכל הכח לא רק בשמאל שסכנתו גלויה, אלא גם באותו 'מרכז', שמבצע את מדיניות השמאל בהשראתו, ושבלעדיו אין לשמאל כל כח לשלוט. והשני – להבין, שבבוא היום, נוכל אנחנו – יראי ה' השואפים להקמת מלכותו - לקבוע את סדר היום הציבורי באמצעות כח נחוש, מקצועי ויעיל, אשר יכתיב את מדיניות השלטון, כפי שעושים זאת כיום אויבי ה' ותורתו.
