המילה ירושלים בסיומת של אַיִם, היא מהמילים המבטאות כפילות, כמו: עיניים, אופניים, גרביים או שבועיים. על פי זה מתברר, שירושלים היא אחדות שיש לה שני חלקים המתחברים יחד.
כמו כל כפילות היוצרת זיקה בין שני חלקים, כידיים, מאתיים ושוליים, שבה אין עמידה עצמאית לאחד מהם אלא דווקא לשניהם יחד, כך עומדת ירושלים כאחדות של שני חלקיה, בלי לייחס לכל אחד מהם אופי עצמאי.
כך הבין משורר תהילים במזמורו על ירושלים (קכב) ושר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". בניינה של ירושלים הוא חיבור בין שני חלקים, שבלעדיו היא חלקית בלבד. החיבור שאליו התכוון המשורר חתום בספרו, אך נותר פתוח לפרשנות הדורות. ר' יוחנן בגמרא (תענית ה) פירש את דבריו כך: "אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין דכתיב (תהי' קכב): 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".
להבנתו, העיר שחוברה לה יחדיו, מחברת בין מעלה ומטה. ולא עוד, אלא שירושלים של מטה היא הגורמת לירושלים של מעלה. אם לא תתגלה מלכותו יתברך בארץ, היא לא תהיה גם למעלה. תכלית הידיעה שנדע שמלכותא דארעא יסוד מלכותא דרקיעא. גילוי כבוד מלכותו בארץ היא תכליתו. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", ויראו מפני מלך מלכי המלכים. את הגילוי הזה של דוד המלך בפרשנות רבי יוחנן, למדנו כבר בדברי התורה על יעקב כשפגע במקום (בראשית כח).
שתי התייחסויות של יעקב לדבר ה' באותו מקום, מתוארות בכתוב. אחת כשהקיץ משנתו, והשניה כשהשכים בבוקר. כשהקיץ משנתו בלילה הוא אומר: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". אך בבוקר הוא לוקח את האבן אשר שם מראשותיו, מציב אותה מצבה, ואומר: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים". שער השמים המכוון כנגד המקום, מבואר ברש"י: "שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה".
למדנו שיש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, בית המקדש של מעלה ובית המקדש של מטה. אין אפשרות להפריד בין הדבקים. זו אחדות אחת רוחנית וגשמית, אלוקית ואנושית, שמתגלה בארץ אך ראשה בשמים. "סולם מוצב ארצה" זו ירושלים של מטה. "וראשו מגיע השמימה" זו ירושלים של מעלה. כדי להבחין בירושלים של מטה, צריכים להבין שזהו רק הגילוי התחתון של ירושלים של מעלה. האבן אשר הושמה מצבה היא תהיה בית אלוקים, אבן השתיה של תשתית העולם. "משם רועה אבן ישראל" לכל העולם כולו.
גם ארץ ישראל העליונה מכוונת כנגד ארץ ישראל התחתונה. על הכתוב בישעיהו (ס,כא): "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידיי להתפאר", יש המפרשים על ארץ ישראל: "הם ירשו הארץ לעולם, ולא יגלו עוד ממנה" (מצו"ד שם). אך על המשנה (סנהדרין י,א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס): 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר' ", מבאר הרמב"ם (הלכות תשובה ה,ג): "ארץ זו מָשָל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא". הישיבה בארץ ישראל התחתונה, היא המזכה לארץ ישראל העליונה.
ירושלים הנגלית לעין היא רק חלק. פקח את העיניים הסתכל סביב, פה ושם רואים רק את הקצוות, כבישים ושכונות, גשרים ומנהרות, בתי תפילה ובתי תלמוד, רכבות ותחבורה. אך זוהי רק ירושלים של מטה, אבל העיר הזאת חוברה לה יחדיו. אל תיתפס רק לחלק, התבונן פנורמית בכל המכלול השלם, החובק מטה ומעלה, ארציות ושמימיות, גשמיות ורוחניות.
המתבונן במקרא שם לב, שכל 'ירושלים' הכתובה בו על פי המסורה, מנוקדת בחיריק בין ה-למ"ד ל-מ"ם, וכתובה ללא האות יו"ד. הכתיב הוא ירושלם אך הקרי הוא ירושלים. לומר לך שירושלים היא שלמות של מטה ומעלה, שני צדדים ושני מישורים, ויש לראות את שני החלקים כשלמות אחת. אם רצונך להבין ששני צדדים ושני עניינים הם, התבונן בקרי הבוחן את העיר בכפילות.
רבי יהושע בן לוי לומד את הכתוב בתהילים על העיר המחברת ואומר (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו): "עיר שהיא עושה את כל ישראל לחברים". מבאר שם בעל 'קרבן העדה': "שיהיו נאמנים על הטהרות ועל התרומה". לפירושו חברים הם אלה שקבלו על עצמם הנהגה מחמירה בענייני טהרות ותרומות. קדושתה של העיר, מייצרת אנשים המבקשים להקפיד על המצוות ולקיימן בדקדקנות. אך אפשר גם בחזי לאיצטרופי להבין את מעלתה של העיר, באופן שיש לה כח של חיבור. כמו שהיא מחברת בין מעלה למטה, היא יכולה לחבר גם בין אדם לחברו ובין איש לרעהו, ולעשות אותם לחברים.
על הכתוב (דבהי"א כט): "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", לומד ר' שילא (ברכות נח): "בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיעא". מה שרואים כאן יש למעלה כדוגמתו. מבאר רבי עקיבא שם: "והנצח זו ירושלים וההוד זה בית המקדש". ספירות של ספירת העומר, מתעלות מהשחרור של בית עבדים עד חירות של תורה. דעה נוספת שם בגמרא אומרת: "והנצח זו מפלתה של רומי". רק כשנעתקה המנורה משער טיטוס ברומי והגיעה לירושלים, הבינו בכל העולם כולו, ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", וכשחרבה זו נבנתה זו לבניין בית המקדש השלישי.
