אנו עדים לתהליך שחיקה הדרגתי שבתקופה האחרונה עולה מדרגה באתוס צה"ל ואנשי הביטחון.
נתחיל מהמובן מאליו: כל מי שמשרת את עם ישראל בכל חזית שהיא ובמיוחד הבטחונית ראויי להערצה הערכה וכל פיידבק אפשרי. אך יחד עם זה יש להבחין בין הערכה על פועלו לבין אתוס צה"ל ואנשי הביטחון.
אתוס איננו הערכה, אלא סוג של תפיסה על זמנית ותת מודעת של הערצה עיוורת. האתוס מתקשר לרבדי עומק קיומיים עמוקים בציבור שרואה בדברים שמתקשרים לייסודות הקיום שלו מעין כוח מגי על טבעי.
זה המקום שצה"ל ואנשי הביטחון תפסו בתודעת הציבור לאורך עשרות שנים. אך ייסוד זה הולך ונשחק.
למה זה נשחק והאם זה תהליך חיובי?
להבנתי הסיבה לשחיקה היא עקב התבגרות והתבססות לאומית. כאשר עם ישראל עסק בעיקר בהישרדות לאומית עיקר המאמצים והכישרונות הופנו לכוחות הביטחון. ההתבגרות וההתבססות הלאומית מפנה מקום לשאלות הזהות, המהות והרוח. יחד עם פינוי המקום אתוס צה"ל הולך ונשחק. השחיקה שלו היא בעצם נתינת המקום לשאלות הזהות התרבות והייעוד.
הערצה תת מודעת מפנה את מקומה לחשיבה מושכלת ביחס לצה"ל. אם כן השחיקה היא ביטוי של תהליך חיובי. כחלק מהתהליך גם צה"ל ואנשי הביטחון ימוקמו במקום המדוייק והנכון שלהם בתוך המארג הלאומי הנכון והמדוייק.
עם ישראל חרת על דיגלו את חזון: לא ישא גוי אל גוי חרב לא ילמדו עוד מלחמה של ישעיהו הנביא. במסגרת חזון זה נכון שהרוצה שלום יכון למלחמה. נראה שאנו בתהליך של החזרת הביטחון המלחמתי למקומו הנכון; במקום מטרה - אמצעי, במקום התנהלות של הערצה עיוורת - התנהלות של הערכה מושכלת.
לאור זה נראה לי שהקריאות לסירוב שירות בצבא מאיץ את התהליך החיובי וגם משקף את המקום הקצת יותר מאוזן שכוחות הביטחון תופס במרחב הציבורי בישראל.
לאור זה בכירים ביטחוניים לשעבר שמקבלים בוז מהציבור בגלל אופן התנהלותם במרחב הציבורי מאיצים את התהליך החיובי של ניפוץ האתוס שבוגר שירות הביטחון כל מילה שלו היא כמעט האמת המוחלטת בכל תחום.
הסרבן והבכיר לשעבר מאיצים את ניפוץ האתוס והכנסת יותר רציונליות לשיח הביטחוני, כך שיחד עם הבוז והעונש הראוי להם, הם בלא דעת גם משקפים ומאיצים את תהליך ההתבגרות של הציבוריות הישראלית.
