פִּי הַחִירוֹת ופי הבחירות

בני חורין היוצאים לחירות, חנו בפי החִירוֹת, בין מגדול ובין הים, בעשרים לחודש הראשון. בעשור לחודש לקחו איש שה לבית אבות שה לבית, והכינו אותו לקורבן פסח ארבעה ימים.בעשרים ואחד לחודש, ביום השביעי לליל הסדר במצרים, שרו את שירת הים.

את השירה הזאת לא שרו אחרי מכת דם, וגם לא אחרי מכת בכורות. רק כשראו "את מצרים מת על שפת הים", התאזרו באמונה גדולה, שהביאה לשירה אדירה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל".

העשור לחודש שהיה בשבת, לא היה אפיזודה חולפת, כי אם תמרור המכוון עתיד. ארבעים שנה של מן ומים, מלחמות ואירועים מטלטלים, הסתיימו באותו תאריך. "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון" (יהושע ד), היה המשך לעשור לחודש הראשון במצרים.

רק "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם" (שם ה) נאמר ליהושע (ה). פסח מצרים ופסח ארץ ישראל, הם גילוי אלוקי אחד, שיש לו הופעה אחת, בזמן אחד ובתהליך אחד. ההשגחה האלוקית הכניסה לארץ ישראל את בני החורין, באותו תאריך שבו התכוננו לפסח הראשון. ארבעה ימים במצרים הם אותם ארבעה ימים בארץ ישראל. להודיע ולהיוודע, זו ההתחלה וזה ההמשך, זאת היציאה וזאת ההגעה אל היעד.

בני החורין הבינו שמלחמת השחרור ממצרים, אינה חירות. כדי להיות בני חורין, לא מספיק לחנות בפי החירות. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו). הסיבה היא שחירות גופנית מעול ומשעבוד, לא מספיקה לשנות מנטליות של עבדות.

השינוי הזה יכול לבוא רק כשמבינים שיש מי שמכוון את החיים לערכיותם הנכונה. "מכתב אלוקים חָרות על הלוחות" (שמות לב), יכול להוציא לחירות על ידי פרופורציות נכונות על החיים ומה שמעליהם. 

אך בני החורין האלה גם הבינו שהחירות הזאת אינה עצמאות. בני חורין במדבר ובני חורין בהר סיני, לא יכולים להיות בני חורין אמיתיים אלא במדינה ריבונית, בה ייצרו את אוצרות חייהם הרוחניים והלאומיים.

"היום הזה נהיית לעם" בפי משה (דברים כז), נאמר רק ביומו האחרון לפני הכניסה אל הארץ. שבטים נודדים במדבר אינם עצמאיים. רק ארץ ומדינה יכולים להעניק עצמאות לשבטים ולאחד אותם לעם.

התגלה שחמישה עשר בניסן היה שחרור ממצרים, אך עשרים ואחד בו הביא לעצמאות ממצרים. נמצא שארבעה שלבים הם: שחרור ממצרים בחמישה עשר, עצמאות ממצרים בעשרים ואחד, חירות בהר סיני בשישי בסיון ועצמאות בארץ ישראל בעשור לחודש.  

כל בר בי רב יכול להבין שציוני התאריכים אינם מקריים. מה שהיה בעשור יהיה בעשור, מה שהיה בחֵירות ימשיך בחִירות, ומה שהיה בעצמאות ימשיך בעצמאות. ללמדך שהתוכנית האלוקית נמשכת וקיימת, ומה שהיה בינתיים, הם אירועי החיים החולפים ומשתנים.

הכנה לפסח מצרים והכנה לפסח ארץ ישראל באותו תאריך, הוא עצמאות בעשרים ואחד בו על הים, ועצמאות באייר במדינת ישראל. אותו יום של עצמאות ממצרים, יהיה אותו היום בשבוע של עצמאות מדינית בארץ ישראל. ואל יהיה הדבר קל בעינינו.

השגחה אלוקית שסילקה שלטון אנגלי מארץ ישראל בתש"ח, היתה אמורה להכריז על הקמת המדינה בשבת פרשת 'אמור'. ליל שבת של "ויהי בחצי הלילה", סילק מחופי חיפה את הנציב הבריטי האחרון, ולמחרת היום היה צורך להכריז על הקמת המדינה.

אך קברניטי העם הקדימו את ההכרזה על המדינה ליום השישי מפאת קדושת השבת, והכריזו על הקמת המדינה באותו יום בשבוע בו שרו בני ישראל את שירת הים. סימן הא"ת ב"ש נקבע לדורות: ביום בו יחול שביעי של פסח יחול לעולם יום העצמאות. 

עשור לחודש במצרים, הפך לשבת הגדול לדורות. הנס הגדול לא נקבע לפי התאריך שחל בו, כי אם לפי יום השבת. אך אותו עשור לחודש הפך אצלנו ליום של בחירות בהכנות לחג הפסח. בחירות הם חֵירות. רק בן חורין יכול לבחור, משועבד – בוחרים בשבילו.

כמו שהיה מקום לצוות על "ובחרת בחיים" (דברים ל), שאין זה דבר פשוט, כך יש לצוות ובחרת בחיים ביום הבחירות. לבחור בחיים בציווי התורה, הוא לדעת להבדיל בין חיים שיש בהם עושר וכבוד, לחיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים. 

לבחור בחירות של מצרים ובחירות של ארץ ישראל, בעצמאות של מצרים ובעצמאות של ארץ ישראל, זה לדעת שיש ערכים שעליהם לא מוותרים ולא מתפשרים. לא מוותרים על תורה ולא מתפשרים על ארץ ישראל.

לא מוותרים על מצוות ולא מתפשרים על הרמת קרן ישראל. בוחרים רק במי שיודע לשמור על העם ועל הארץ, על השבת ועל האמונה, על המרחב הציבורי היהודי ועל מדינה יהודית, שתוכל להרים נס לעיני כל העמים לקרוא בשם ה'.