שבת שבתון

שבת, שבתון, ושבת שבתון, הם שלוש הגדרות לשלושה מועדים שונים. אפשר ששתי ההגדרות הראשונות באות כאחד בהגדרה השלישית. שבת היא שביתה, אך שבתון היא שביתה מוקטנת יותר. השבת היא הגדרה ליום השביעי בשבוע, מאז בריאת העולם ללא הפסק. שבתון היא הגדרה למועדי השנה בהם השביתה קטנה משבת, בה מותרת מלאכת אוכל נפש. בפרשת המועדות (ויקרא כג), הבדילה התורה בין השבת לשבתון בשני ביטויים שונים.

בשביתת השבת מציגה התורה את האיסור במילים: "כל מלאכה לא תעשו". אך למועדים שמרה התורה את המילים: "כל מלאכת עבודה לא תעשו". מלאכת עבודה אסורה ביום טוב, אך מלאכת אוכל נפש מותרת. לעומת זה בשבת כל מלאכה אסורה, אף מלאכת אוכל נפש. אפשר ששבת שבתון כצירוף של שני הביטויים יחד, אינו הרחבה וצמצום, אלא הרחבה מורחבת. הביטוי הזה שמור בפרשת המועדות רק לשני זמנים.

"ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" (ג). "שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (לב). שבת ויום הכיפורים בלבד נושאים את התואר הזה. שבת שבתון של היום השביעי, מציין קדושה של קביעא וקיימא. אך שבת שבתון של העשירי לחודש השביעי, מציין קדושה הפורשת מהנאות גופניות.

המבדיל בין שבת למועד הוא, שהשבת היא קדושה קבועה היורדת מלמעלה. אך המועד הוא קדושה משתנית העולה מלמטה. אין שינוי בזמן של היום השביעי, שקדושתו קבועה אחת לשישה ימים מאז בריאת העולם, בין אם הוא חל בימי החול או בימי המועד. לעומת זאת קדושת המועד תלויה בקדושת הזמן המשתנה, שנקבעת על ידי בית הדין הגדול בירושלים. 'מקדש ישראל והזמנים', הוא קדושת העם המקדש את הזמנים, על ידי עבור שנה ועבור החודש  (ביצה יז). על הכתוב: "כי חֹק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" (תהילים פא) לומדת הגמרא (ראש השנה ח): "מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש".  

מלבד השביתה של יום הכיפורים בחודש השביעי, יש לו גם תפקיד אחת לחמישים שנה בתקיעת שופר של יובל. "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". המטרה היא: "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה). שופר של יובל משחרר את הקרקעות ואת העבדים מבעלות, ומשיב אותם למקורם.

וראה זה פלא. שנת החמישים שהיא עצמה שמיטה: "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה", מצטרפת אף היא לביטוי שבת שבתון. התורה מגדירה את השביתה של השמיטה במילים: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". שנת השמיטה כוללת את שני הביטויים: שבת ושבת שבתון. משמע שהתורה נותנת לשנה השביעית את המעמד של היום השביעי.

מה  שעושה  היום השביעי בזמן  עושה השנה השביעית בקרקע. הצד השווה שבהם הוא: "שבת לה' ". כשם שהשבת מעידה על הבורא שברא ויצר את הכל בשישה ימים ושבת בשביעי, כך השמיטה מעידה על הבורא, ומכוונת את הבריאה לקבל את הנהגתו. וכשם שברך ה' את יום השבת ויקדשהו, כך ברך ה' את שנת השבת ויקדשֶהָ. שמיטה היא שביתה. שבת שבתון זו הכפלה של שביתה, המשביתה את הכוחות האנושיים, כדי להכיר בכוחות האלוקיים שבהוויה.

שנה שתחילתה בשבת שבתון של שבת ויום הכיפורים, היא שנה של שביתה מרובעת, המזכירה שאין לנו מעצמנו דבר וכל הכוחות שלנו באים מלמעלה. תקיעת השופר בראש השנה הממשיכה ביום הכיפורים ביובל ובמוצאי הצום, משביתה הכל ומתרכזת בקבלת עול מלכות שמים. קול רם של 'ברוך שם כבוד מלכותו' במשך היום, ובחתימת נעילה של ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו, מקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, של ברית מחודשת לשנה  חדשה.