אחד הצעדים היחידים שמדינת ישראל משתמשת בהם כדי ליצור הרתעה אצל מחבלים הוא הריסת בתים. הרעיון שנועד לגרום שמחבל שרוצה לפגוע ביהודים יעצור לחשוב פעמיים אם הוא ידע שהצעד יגבה מחיר ממשפחתו, קיבל חותמת אפילו בבית המשפט העליון, ולא פעם אחת. אז למה בכל זאת צה"ל גורר רגליים ומתעכב בביצוע הריסות? כיצד לוקח חודשים ארוכים לבצע פעולה פשוטה לכאורה שאמורה להיות תגובה מיידית לפיגוע?
יצאנו לבדוק מה קורה בהליך שהפך למסורבל ורב גורמים, ולנסות להבין האם מדובר באג'נדה של חלק מהנוגעים בדבר או שמא בבירוקרטיה מסורבלת בלבד.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
אחד הגורמים העיקריים שמעכבים את הריסת בתי המחבלים הוא הימשכות ההליך. לאחר שמחבל מבצע פיגוע מתחילה המדינה בסדרת פעולות בירוקרטיות ארוכות שבסופן יוכל צה"ל להרוס את הבית. אלא שבג"ץ בשורת פסיקות התווה מדיניות וכיוון את הרשויות לסדרת בדיקות וחוות דעת בכדי שבסופו של יום ההריסה תעבור את אישורו. אולי.
כיום כל בית של מחבל שנהרס עובר תהליך ארוך שכולל: מיפוי הבית, הליך שבדרך כלל מתרחש בסמוך יחסית לפיגוע. לאחר מכן יש לספק חוות דעת הנדסית, חוות דעת משפטית ממשרד המשפטים, חוות דעת של השב"כ ורק לאחר כל זאת, ניתן להוציא הודעה על כוונה להרוס ולהחרים את הבית.
בתיהם של המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני בתחנת הדלק בעלי עדיין עומדים על תילם בכפר המרצחים עוריף. ההליך המשפטי תקוע בנקודה הזו כרגע. בימים האחרונים, מעל חודשיים מהפיגוע, התקבלה הודעה על כוונת צה"ל להרוס ולהחרים את הבתים.
אלא שכאן ההליך עוד רחוק מסיומו.
בשלב זה משפחת המחבל יכולה להגיש השגה כנגד הכוונה להרוס את הבית. לאחר שההשגה תיבחן בידי הגורמים המשפטיים בפיקוד מרכז ותידחה יתאפשר להוציא את צו ההריסה. אז כמובן פתוחה הדרך לעתירה לבג"ץ.
עתירה זו לבג"ץ ממומנת ברוב המקרים על ידי ממשלות זרות באמצעות "המוקד להגנת הפרט", ארגון שמאל קיצוני שלקח על עצמו את ההגנה על זכויות מחבלים.
בשלב זה מתחיל לבחון בג"ץ שורת פרמטרים כמו זיקת המחבל לבית, מידת התמיכה של משפחתו בפיגוע, האם הבית הינו חלק מבניין ועוד ועוד. השופטים שסוברים כי יש לבטל את אפשרות הריסת הבתים מערימים בכל פעם קשיים נוספים ועורכי הדין של המוקד להגנת הפרט שולפים בכל פעם שפן מהכובע.
רק לאחר שבג"ץ מאשר את ההריסה ודוחה את העתירה, יוכלו כוחות צה"ל או המשטרה לבצע את הריסת הבית. שלב זה מתבצע לפי סדר העדיפויות של פיקוד מרכז, אוגדת איו"ש והחטיבות המרחביות.
חשוב להדגיש כי כל התהליך הזה יקרה אך ורק אם המחבל הצליח לרצוח יהודי בפיגוע. אם הוא לא רצח יהודי אלא "רק" פצע קשה, המדינה בכלל לא תתחיל בהליך להריסת הבית. במקרה של נסיון ההתנקשות ביהודה גליק, שבאורח נס חייו ניצלו לאחר שנפצע אנושות, התיר בית המשפט העליון לאטום את בית המחבל בלבד ולא להרוס אותו.
דו"ח מיוחד שהוציאה תנועת "אם תרצו" בסוף חודש יולי השנה, נותן סקירה מקיפה של מצב הריסות בתי המחבלים. על פי הדו"ח, מתחילת השנה הלועזית ועד סוף חודש יולי נהרס בסך הכל בית אחד, ביתו של המחבל מועתז חוואג'ה שרצח את אור אשכר בפיגוע בדיזינגוף. ביתו של המחבל נהרס לאחר 79 ימים, לאחר שעתירה שהוגשה על ידי דודו של המחבל הארור נדחתה בבג"ץ.
על פי הדו"ח ממוצע הזמן בין הפיגוע לבין ביצוע צו ההריסה הוא 138 ימים, דבר שעל פי כל הגורמים הצבאיים וגם על פי פסקי בג"ץ פוגע באופן חד משמעי ביעילות של ההרתעה.
יש לציין כי ברבים מהמקרים בג"ץ מתיר להרוס רק חלק מהבית - קומה או חדר ולא את כל בית המחבל, דבר שמוריד את אפקט ההרתעה. במקרה של בניין דירות נהרסים רק חלק מהקירות הפנימיים והחיצוניים, דבר שמאפשר שיפוץ מהיר ומשווה לעיתים מראה של פתיחת ויטרינה בסלון ולא של הריסת בית שאמורה להרתיע.
עוד בעיה שצריכה מענה היא השמשה מחדש של הבתים. כך למשל ביתו של מועתז חוואג'ה הפך לאולם אירועים ומסעדה בה מבלים תושבי נעלין.
ביתו של יונס הילאן, המחבל שרצח את שלום סופר בכפר פונדוק, אמנם נהרס אך מיד התחילה משפחת המחבל בבניה מחדש. הרשות הפלסטינית מעורבת בבנייה מחדש של בתי מחבלים ומתגאה בזה.
גם לאחר הפיגוע בעלי התגייסה מועצת כפר המחבלים עוריף למצוא מקום מגורים חדש למשפחת המחבלים והעמידה לרשותם מבנה של העיריה. בנתיים כאמור בתי המחבלים עדיין עומדים על תילם.
בדו"ח ממליצה תנועת "אם תרצו" לקצר משמעותית את ההליכים במספר צעדים, בניהם צמצום הזמן שבו ניתן למשפחה לערער על הצו הראשוני, צמצום הזמן בו ניתן לעתור לבג"ץ וגם צמצום הזמן עד למתן פסק דין סופי. בנוסף מוצע לאסור על ארגונים שעיקר מימונם מגיע מארגונים זרים להשתתף בעתירה בעקיפין או במישרין.
בנתיים בצה"ל, בשב"כ, במשרד המשפטים ובבג"ץ מגלגלים את הכדור מאחד לשני. בשטח ההרתעה שחוקה מאי פעם ולוויות של יהודים הפכו לשגרה כואבת.
