שבת מול ביתו של ראש השב"כ

(יהושע אנטמן. צילום: יהודה פרל)

יהושע אנטמן, תושב היישוב יצהר, שמע את העדויות הקשות שמגיעות מחדרי החקירות של העצורים בפרשת דומא וגם הוא, כמו רבים אחרים, החליט שאסור לו לשבת בחיבוק ידיים.

שעה קלה לפני כניסת השבת הוא ארז מעט מטלטלים ומזון ונסע לשבות מול ביתו של ראש השב"כ, יורם כהן, בשכונת רמות בירושלים.

"נזכרתי בסיפור של רבי משה לייב מסאסוב ששמע צעקות מבית, הוא גילה שהצעקות באות מהבית של הפריץ. הוא שאל את הפריץ במה מדובר והוא אמר לו 'זה יהודי שנמצא פה בבור. תכף יהיה שקט כי כבר לא יהיה לו כוח לצעוק'. רבי משה לייב ביקש מהפריץ שיכניס אותו במקומו. אחרי הרבה שיכנועים גם לפריץ וגם לאותו יהודי, הוכנס רבי משה לייב לבור במקום אותו יהודי".

"לא משנה ההמשך של הסיפור, הפריץ ויתר ליהודי על כל החובות לאחר שהוא חלה מאוד. העיקר בסיפור הוא שרבי משה לייב לא יכול היה להשאר אדיש ליהודי שמעונה בבור. החלטתי שגם אני צריך להסכים להיות במקומם. אז להיות במקום אותם נערים אני לא יכול, אבל לפחות לישון מול הבית שלו (ראש השב"כ. א.ק.) אני יכול", אמר אנטמן.

"הכנסתי כמה דברים לרכב, אשתי הסכימה לעניין. כשהגעתי סמוך לבית, דקה לפני השקיעה, אחד המאבטחים נלחץ ממני ומיקם אותי באיזה פינה. בבוקר התפללתי איתו בבית כנסת. היו שמונה מאבטחים סביבי בלחץ גדול".

"דיברתי עם הרבה תושבים, עם הרבה חברים שלו. הרבה אנשים אמרו לי 'יש לו לב טוב. איך יכול להיות?'. אמרתי לאנשים 'שאלו אותו, איך העינויים שהוא עושה עולים בקנה אחד עם אהבת ישראל שלו'. אני מרגיש שהאו חי בתוך שניוּת", אמר אנטמן.

"מצד שני, הבנתי שאם הוא שולח אנשים שלו ליישובים לומר לתושבים שהם אוכלוסייה 'תומכת טרור', אז בעצם גם הוא חי באוכלוסייה תומכת טרור. רבים רבים מהתושבים שם והמכרים הקרובים שלו תומכים מאוד בנוער הזה. אם לאהוב יהודי עם 'גוזמבות' ולחשוב שאסור לענות אותם זה נקרא אוכלוסייה תומכת טרור אז הוא חי באוכלוסייה תומכת טרור. האוכלוסייה שסביבו אוהבת יהודים, אוהבת יהודים עם פאות ואוהבת את נוער הגבעות. הוא חי במקום הזוי. הוא סגור מאחורי המאבטחים שלו וכל האנשים שסביבו, הקהילה שלו, הוא מתייחס אליהם כקהילה תומכת טרור".

"דיברתי פה עם הרבה תושבים. כולם פה מאוד מזועזעים. אנשים ראו אותי ישן ברחוב והזדעזעו. אמרתי להם 'פה זה מלון חמישה כוכבים יחסית למה שעוברים הנערים בשב"כ'. אנשים הוציאו לי צ'ונט ועוגות. לא היה רגע אחד שהייתי לבד, כל הזמן באו אנשים 'להתוועד' איתי, 24 שעות היו פה אנשים: דתיים לאומיים, חילונים, חב"דניקים וחסידי גור. כולם מאוד תמכו".