"אין עתיד בפלסטין"/ لا مستقبل بفلسطين

"لا مستقبل بفلسطين" – "אין עתיד בפלסטין". סיסמה אחת וכמה שלטים הצליחו לעורר סערה בקרב הערבים ביהודה ושומרון.

הקמפיין שהחל להופיע בערבית על שלטים, בטונדות, סטיקרים ופלאיירים ברחבי יהודה ושומרון, משגע את הערבים, ושורת הכתבות והפרסומים אודותיו מלמדת על כך שהוא נגע בבטן הרכה ביותר של האויב.

לקמפיין אחראים פעילי ארגון "נלחמים על החיים", שפועלים מספר שנים לטובת הביטחון ביהודה ושומרון.

הוא התחיל בשלטי חוצות בשומרון ובבנימין על כביש 60. על השלטים נכתבה הסיסמה, ולצידה תמונת ערבים בורחים בהמוניהם ברצועת עזה. תמונה שמזכירה את ה"נכבה" – מלחמת העצמאות, ואת ה"נכסה" – מלחמת ששת הימים.

השלטים "שיגעו" את הרחוב והרשתות ביהודה ושומרון. המסר החד והברור היה נושא לדיונים ברשתות החברתיות וכתבות בכל העולם הערבי. היו שהגיבו בכעס ובטענה שליהודים לא יהיה עתיד בפלסטין, אך היו גם שכתבו במפורש בעצב שהקמפיין צודק.

שני גלי עזיבה של ערבים מתחילים ללמד על מגמה ביהודה ושומרון. האחד הוא כפרים קטנים, בעיקר של בדואים – מעין מאחזים של הרשות הפלסטינית, שהלכו והתפנו מתחילת המלחמה. התופעה החלה מעט קודם למלחמה אך הלכה והתגברה. ארגוני השמאל טוענים שמדובר בעשרות כפרים קטנים ומאות משפחות ברחבי יהודה ושומרון והבקעה. רובם חזרו לכפרי המוצא שלהם ואל השטח נכנסו רועי הצאן היהודים מהחוות והגבעות.

"היינו בטוחים שתבואו לגרש אותנו"

במקביל לתהליך, בתחילת המלחמה, היתה מגמת עזיבה לירדן, אך ישראל לא השכילה להבין את גודל השעה. גורם ביטחוני מאוגדת איו"ש ששוחח איתי סיפר שערבים מהר חברון אמרו לו במפורש בשיחות כי ב-7.10 הם היו "עם מזוודות ארוזות". "הם אמרו לי שאנחנו היהודים לא נורמלים. הם היו בטוחים שנבוא לגרש אותם בעקבות הטבח שביצע חמאס, אבל לא באנו".

לא רק שישראל לא באה, אפילו תגבור פקידים במעבר אלנבי כדי לאפשר לאלפים לצאת לירדן לא השכילו לעשות. במקום זאת היה מחסור של פקידים בשל גיוס למילואים.

גל עזיבה שני מתרחש בשבועות האחרונים באזור מחנות ג'נין וטול כרם שם צה"ל פועל ולפי שר הביטחון ישאר בשנה הקרובה. אלפים, ויש שטוענים עשרות אלפים, פונו ממחנות הפליטים ושוכנו במתנ"סים, עיריות ודירות פנויות בכפרים באזור.

במקביל ישנה מגמת עזיבה לחו"ל במספרים שאינם ברורים. לרבים מהכפרים ביהודה ושומרון יש קהילות בחו"ל, כך שליוצאים יש לא פעם בסיס להגיע אליו בארה"ב או באירופה.

כאשר התמונות מעזה מדברות בעד עצמן ונשיא ארה"ב מוביל את ריקון עזה מהעזתים, לא פלא שערבים מיהודה ושומרון לא שמחים לראות נערים יהודים שמחלקים להם במחסומים פלאיירים עליהם נכתב "אין עתיד בפלסטין". הם יודעים שהדבר נכון.

האקדמאים עוזבים לחו"ל

אבל לא רק ביהודה ושומרון מרגישים ערבים כי אין להם עתיד בארץ ישראל.

מספר כתבות שפורסמו לאחרונה בגלובס ובאתר "שיחה מקומית" המזוהה עם השמאל הרדיקאלי, משרטטות תמונה של פסימיות בחברה הערבית בישראל.

בכתבה ארוכה בעיתון "גלובס" תיארו אקדמאים ערבים כי מאז תחילת המלחמה והטבח שביצע חמאס, היחס אליהם השתנה מהקצה לקצה. "אנשים שהייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך עליהם התחילו להתייחס אליי אחרת. תפיסת ערבים כמחבלים הפכה לשגרה. הרגשתי שאני תחת עיניים בוחנות כל הזמן", סיפרה צעירה משכילה בת 32 בוגרת תואר שני בהנדסה ביו רפואית.

"במהלך ישיבת צוות שבועית מישהו אמר משהו על 'הצורך להחזיר את המדינה לידיים יהודיות בלבד'. לא האמנתי שאני שומעת את זה במקום עבודה שדוגל כביכול בגיוון והכלה. כשניסיתי להגיב, המנהל השתיק אותי ואמר: זה לא הזמן לדיונים פוליטיים. הבנתי שבישראל לא משנה כמה אתה מוכשר, הערביות שלך תמיד תהיה מכשול".

התחושות האלה הובילו אותה לקבל החלטה כבדת משקל - ולעזוב לניו יורק, שם מצאה עבודה ולדבריה יש לה שם תקווה.

"עתיד בטוח - בברלין"

אמל, אשה כבת 52 שעבדה כרכזת במשרד החינוך סיפרה בכתבה כי מעולם לא חשבה שתשקול הגירה. אבל אחרי 7 באוקטובר הכול השתנה. במהלך אזעקה היא התמקמה במקלט ביתה עם ילדיה ושם שמעה את אחת השכנות אומרת לאחרת: 'אין לי חמלה לערבים, הם צריכים להיכחד'. "ברגע זה הבנתי שאין לי עוד מקום כאן".

"דיברתי עם השותפים שעובדים איתי, סיפרתי על זה והם אמרו לי בגלוי: אין לאף אחד מאיתנו חמלה לערבים. נהייתה להם לגיטימציה לבטא את השנאה שלהם. החלטתי לבחור בעתיד בטוח לילדיי במקום להיאבק למען שינוי. הבנתי שאין לי לגיטימציה אפילו לשתף סטורי או פוסט שמגלה אמפתיה כלפי האזרחים בעזה. אני לא אוכל לשנות את היהודים שחושבים ככה".

מל החליטה לעבור עם משפחתה לברלין. "עבדתי כל החיים, ויצאתי מהארץ עם כל החסכונות, פיצויים, פנסיה. אני מתחילה מאפס בברלין. המעבר היה חלק. החודש הראשון היה קשה ואז מצאנו את עצמנו. הילדים מצאו חברים, מסגרות. לי עוד היה זמן לעכל את הרגשות שלי. בישראל הייתי מאוד מבוססת, היה לי מעמד".

בגלובס צוטטו גם בני זוג ערבים מיפו שרוצים לעזוב לקנדה משום שילדיהם האקדמאים לא מוצאים עבודה. "הבנו שלהישאר כאן זו לא אופציה".

גם בכתבה שפורסמה באתר "שיחה מקומית" לפני כשלושה חודשים תוארו דברים דומים. "עד לפני שנתיים, לא רק שלא חשבתי על הגירה, אלא גם התנגדתי לה באופן מוחלט", אמרה אמאני טאטור, בעלת בית הקפה "אמאני" בנצרת, שפתחה לאחרונה בית קפה בברלין ועברה להתגורר שם. "לפני חמישה חודשים התחלתי לעבוד על הקמת בית הקפה (בברלין), ולפני כחודש פתחתי אותו. כיום אני גרה בברלין".

סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך בתחילת המלחמה הראה כי רק 59% מהערבים אזרחי ישראל (ו־80% מהיהודים) אמרו שהם מעדיפים להישאר בישראל - הנתון הנמוך ביותר שנרשם בעשור האחרון.

העסקת האויב – בניית העתיד שלו

הנושא התעסוקתי עולה שוב ושוב כאשר מדובר על עתיד של צעירים ערבים אזרחי ישראל. אולם לא פחות מכך ביהודה ושומרון.

גורם בהתיישבות מספר כי בשיחות שערך עם ערבים מיהודה ושומרון שמנסים לעזוב את הארץ, מתוארת ההחלטה על איסור כניסת פועלים כרגע המשבר. "אחד אחרי השני הם אומרים שכשהבינו שסמוטריץ' רציני ולא יכניס פועלים, הם התחילו לחשוב ברצינות על הגירה".

מרבית הישובים ביהודה ושומרון בחרו להעסיק ערבים לאורך השנים מכיוון שהדבר זול כביכול.

אלא שמלבד הבעיות הביטחוניות והפליליות, הדבר נתן אופק ותקווה לאויב להיאחז בארץ. מי שעובד עם משכורת קבועה במשך שנים, בונה את ביתו, מרחיב אותו, מוליד עוד ילדים ובונה גם להם בתים. כך לא פעם הכפרים גדלו פי כמה מהישובים היהודים שלידם, הודות לפרנסה שסיפקו להם בהתיישבות.

התופעה אינה חדשה ויש לציין את ההגירה הערבית פנימה לארץ ישראל מכל המזרח התיכון מתקופת העליה הראשונה ועד פרעות תרצ"ו-תרצ"ט, בעקבות הפרנסה שיהודים ייצרו בארץ. כך צצו משפחות כמו מסרי ומסארווה המשמרות את המוצא המצרי, ערבים שחומי עור שהגיעו מאפריקה ועוד.

כעת ישנה מגמה של ישובים שהולכים ומחזירים את הפועלים הערבים. הישוב קדומים סוער, בהר ברכה יש דיונים, והם ממש לא הישובים היחידים.

לא ברור האם במסגרת השיקולים שלהם נמצאת גם ההבנה שאנחנו בתקופה היסטורית בה הפוטנציאל לגירוש האויב מארץ ישראל יכול להתממש בפועל, אם ההבנה לא תחלחל, מי שיביא תקווה לכפרים הם דווקא התושבים היהודים. 

כך יוצא מצב אבסורדי בו יהודים שמסרו את נפשם במילואים ומוכנים בכל רגע להיות נכונים לקרב, להיפצע או להיהרג חלילה בעזה ובלבנון, להשאיר אשה וילדים שיספגו מחירים לא פשוטים, ובלבד להביא ל"ניצחון המוחלט", מרימים ידיים מול עיכובים בבנייה ושיפוצים, מכניסים פועלים ערבים ומאפשרים עתיד לאויב סמוך לביתם.

למעשה, קמפיין "אין עתיד בפלסטין" עשוי לפקוח גם את העיניים של היהודים.