בג"ץ: אין הבדל בין יהודים לערבים

שופטי בג"ץ דחו היום (ג') את עתירת משפחתו של מוחמד אבו חדר שנחטף ונשרף למוות כנקמה על רצח שלושת הנערים היהודים – נפתלי פרנקל, גלעד שעאר ואייל יפרח הי"ד, שנחטפו ונרצחו בידי מחבלים ערבים לפני כשלוש שנים.

משפחת אבו חדר דרשה כי בג"ץ יורה על הרס בתיהם של יוסף חיים בן דוד ושני קטינים נוספים שהורשעו בביצוע המעשה ונגזרו עליהם עונשי מאסר כבדים – מאסרי עולם לשניים ולשלישי שלא השתתף באירוע כולו, 21 שנות מאסר. מלבד זאת נגזרו עליהם קנסות כספיים גדולים.

משפחת אבו חדר פנתה כשנתיים לאחר האירוע לשר הביטחון ודרשה שיורה על הרס הבתים. המדינה השיבה למשפחה, ובהמשך גם לבג"ץ, כי אין להשוות בין מקרי רצח של ערבים בידי יהודים, אירועים בודדים המקבלים גינוי רחב בחברה היהודית, לבין מעשי רצח של יהודים בידי ערבים, אירועים רבים הזוכים לתמיכה רחבת היקף.

המדינה הסבירה כי הריסת בתי מחבלים נועדה לצורך הרתעה, ונעשית בצורה מצומצמת. כך למשל מדיניות הממשלה אינה מאפשרת הרס בתי מחבלים ערבים אזרחי ישראל אלא רק כאלו המתגוררים ביהודה ושומרון או בעלי מעמד תושב במזרח ירושלים.

"מה לי יהודי ומה לי ערבי"

השופטים רובינשטיין, הנדל וזילברטל, דחו את העתירה תוך שהם מדגישים בעיקר את נושא השיהוי הרב בין ביצוע המעשה לבין הגשת הדרישה להרס הבתים.

לצד זאת פרסו השופטים ובראשם השופט רובינשטיין, שפרש לאחרונה מתפקידו, את משנת עולמם על כך שאין כל הבדל בין דם יהודי לדם גויים, גם אם מדובר באזרחי אויב. השופטים האחרים הצטרפו לפסק הדין שניסח רובינשטיין.

"חוששנו, על צד העיקרון, כי אין אנו מקבלים את "הנחת העבודה" ולפיה, בנסיבות הזמן והמקום, תופעל תקנה 119 (המתירה הרס בתים א"ג) רק כלפי מחבלים פלסטינים או מחבלים ערבים תושבי מזרח ירושלים", כתב רובינשטיין. "הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על הבדלים מובהקים בהיקף הטרור ובטיבו כבודם במקומם, ויש בהם טעם יישומי במקרים המתאימים, אך אין בהם כדי לאיין מעיקרא את השימוש בתקנה כלפי מחבלים יהודים גם במצב הנוכחי.

הטעם הוא פשוט: תכלית התקנה, כפי שהטעמנו וחזרנו והטעמנו, היא להרתיע מחבלים פוטנציאליים מפני ביצוע פיגועים בעתיד. עסקינן בניסיון לשמור על קדושת החיים. כוחה של ההרתעה המונחת ביסודה של תקנה 119 יפה כלפי כולי עלמא, מה לי יהודי ומה לי ערבי. הריסתו או אטימתו של בית מחבל יהודי, אשר תביא להצלת חיים, ולו של אדם אחד, מצדיקה את השימוש בתקנה".

השופט חובש הכיפה עבר להתפלפלות על המשנה מסנהדרין - "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", תוך נסיון להוכיח גרסאות אחרות המוחקות את המילה ישראל, מצטט מרבי חיים מבריסק שאמר ש"חייו של יהודי אחד דוחים את ביאת המשיח", והכל בכדי לנסות ולהראות שאין הבדל בין יהודי לגוי בהקשר זה.

"היקפו של הטרור הערבי כלפי יהודים – שאין חולק כי הוא גדול יותר משמעותית ביחס להיקפו של הטרור היהודי כלפי ערבים – אינו מהוה סיבה, כשלעצמו, להיעדר השימוש בתקנה כלפי בתיהם של מחבלים יהודים, שעה שנדמה כי אף בכוחם לייצר הרתעה ולמנוע פיגועים כלפי פלסטינים או ערבים בעתיד", הוסיף רובינשטיין והדגיש כי אין בעצם דחיית העתירה לכדי להביא חלילה להבדל בין יהודים לערבים.

"לטעמנו אין לראות את ההחלטות הללו כמוציאות חלילה את ההיבט העקרוני, של אי הבחנה בין דם לדם, אלא כמבטאות קונקרטיזציה של מצב עובדתי. אנו מבטאים גישה עקרונית המשוה בין דם לדם, תוך הותרת מרחב יישומי... אין בעובדה שאירוע טרור נעשה על-ידי יהודים, אזרחי המדינה או תושביה, כשלעצמה, כדי למנוע שימוש בתקנה 119 ,אף כשמדובר בהרתעת מעטים.

רובינשטיין מציין כי התקנה שמורה למקרי קיצון של רצח, אך מציין כי כיום חייהם של כל אזרחי המדינה, יהודים וערבים, מאויימים. "במציאות קשה של טרור רצחני, ובתקופות שבהן מאוימים חייהם של המצויים במדינה – כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין – הפעלת התקנה נדרשת במקרים המתאימים".