סערות רבות התעוררו סביב פרקים שונים בהם עסק הדו"ח השנתי של מבקר המדינה, אך פרק נרחב, שעסק בפשיעה החקלאית ובהתמודדות הלקויה של המשטרה עמה, נדמה שלא זכה לסיקור תקשורתי.
בתחילת הפרק, מציין המבקר, השופט בדימוס יוסף שפירא, כי לא ניתן לדעת מהי היקף התופעה של הפשיעה החקלאית, כיוון שנמצאו ליקויים רבים ברישום האירועים במשטרה, שלא כללו נתונים על הכמויות שנגנבו, היקף הנזק הכללי ועוד, וכן חוסר התאמה מוחלט בין נתוני אגף התכנון וארגון במשטרה לבין הנתונים ביחידות הכפריות של מג"ב, שהופקדו על הטיפול בפשיעה החקלאית. כך למשל, הנתונים של מג"ב בנוגע לפשיעה החקלאית בשנה הלועזית 2015 גבוהים ב-66% מהנתונים של אג"ת (אגף תכנון וארגון במשטרה).
דוגמא נוספת היא הנתונים, שהובאו בדו"ח, על מקרים בהם נגנבו כוורות דבש בשנה הלועזית 2015. לפי נתוני המשטרה, באותה השנה נגנבו כוורות דבש רק בתשעה מקרים בלבד, בעוד על פי נתוני המועצה לייצור ושיווק דבש, נגנבו באותה השנה 970 כוורות. למעשה, באף אחד מהמקרים לא הוגשו כתבי אישום כנגד העבריינים. "הדברים מעידים על אזלת ידה של המשטרה בכל הקשור לאכיפת החוק ולהבאת עבריינים לדין", נכתב בדו"ח.
סיבה נוספת הגורמת לחוסר ידע ונתונים חסרים על היקף התופעה, ואולי המשמעותית ביותר, היא חוסר האמון של החקלאים במשטרה, מה שגורם להם שלא לדווח למשטרה על הנזק הנגרם להם.
המבקר כותב בדו"ח, כי לולא היו למשטרה נתונים מלאים על היקף התופעה, היה ניתן לטפל בה כפי שצריך, אולם המשך הדו"ח חושף כשלים חמורים הרבה יותר. כך למשל נכתב בדו"ח, כי 94% מכלל התיקים בנושא פשיעה חקלאית שנפתחו בין השנים 2011-2015, נסגרו. רק בכ-4.5% מהתיקים, הוגש כתב אישום. המבקר מציין, כי שיעור הגשת כתבי האישום בגין עבירות אלה, קטןן במיוחד בהשוואה לשיעור הגשת כתבי אישום בכלל התיקים הנפתחים במשטרה.
אמנם הנתונים האמתיים על הפשיעה החקלאית חסרים, כפי שציין המבקר, וקשה להבין לאיזה מספרים מתייחסים האחוזים המובאים בדו"ח, אך הנתון הבה יוכל לתת פרופורציות נוספות על הליקויים. בשנת 2015, עמד הסיכוי של עבריין להיתפס בגין עבירה של פשיעה חקלאית, על 9.5% בלבד. עכשיו תנסו לחשב כמה בערך עבריינים, מתוך אלו שביצעו את העבירות, נתפסוו ולכמה מאלו שנתפסו אכן הוגשו כתבי אישום..
המבקר מונה את סוגי הפשיעות החקלאיות הנפוצות בישראל, כאשר אפשר לחלק אותם לשני סוגים בדרך כלל: פשיעה ריווחית, בה הגנבים משיגים רווח כלכלי, כדוגמת גניבת בקר וצאן, ופשיעה לשם השחתה במטרה לסלק את החקלאים משטח האדמה ולרשת אותה במקומם.
בין היתר, מצוינים בדו"ח הסוגים הבאים: גניבה של תוצרת יבול, בעלי חיים וציוד חקלאי ובכללו טרקטורים וחומרי הדברה ודישון, גרימת נזק לציוד, לתשתיות ולשטחים חקלאיים והשתלטות על שטחי מרעה.
עוד צוין בדו"ח, כי מרביתם של העבריינים בתחום, הם ערבים מאזור יהודה ושומרון.
על פי הנתונים שכן נרשמו, בשנים 2011-2015 נגנבו לפחות 18,000 ראשי בקר וצאן כאשר בשנה הלועזית 2015 נרשם גידול של 97% במספר ראשי הבקר והצאן שנגנבו. במחצית הראשונה של השנה הלועזית 2016 נרשם גידול נוסף של 66%. הנזק שנגרם לחקלאים באותן השנים, נאמד בעשרות מיליוני שקלים. ונזכיר שוב, כי המבקר מציין שנתונים על אירועים רבים לא נמצאים תחת ידו.
אחרי שספרנו כמה ראשי בקר וצאן נגנבו, אפשר לומר כי במשטרה סופרים במחצית הראשונה של השנה הלועזית 2016, ירידה של 77% במספר התפיסות של ראשי בקר וצאן גנובים, זאת לעומת התקופה המקבילה בשנת 2015, בהם גם נרשמה עלייה גבוהה במספר הגניבות.
ומה קרה עם הבקר והצאן שכן אותרו בידי המשטרה? הנתון הזה הפתיע גם אותנו: בפעמים רבות בהם אכן נתפסו העדרים שנגנבו, במשטרה לא מצאו פתרון מסודר להחזקת בעלי החיים, ומשכך,, השאירו אנשי החוק את הצאן והבקר הגנובים בידי... העבריינים. "ולא זו בלבד שההרתעה נפגעה פגיעה קשה, אלא שבפועל העניקה המשטרה פרס לפורעי החוק", כתב המבקר שפירא.
לגבי גניבת אמצעי ייצור, בדו"ח נכתב כי בדו"ח בכל שנה נגנבו עשרות עד כמאה טרקטורים בשנה, ובשנה הלועזית 2015 נתפסו רק 18 טרקטורים (20%). הנזק שנגרם לחקלאים מגניבת טרקטורים עומד על מיליוני שקלים בשנה. במהלך השנים נגנבו אמצעי ייצור רבים נוספים, ולא רק טרקטורים.
לפני כשלושה שנים תוקן חוק העונשין בנוגע לפלישה לשטחי מרעה. לפיו, במקום ענישה של חודש מאסר לבעליהם של בעלי החיים הפולשים לשטחים חקלאיים, הוחמר העונש לשלושה חודשי מאסר. "בפועל, לא תרם התיקון לחוק לאכיפה אפקטיבית יותר בתחום זה", נכתב בדו"ח.
עוד הוסיף המבקר וקבע, כי "הקושי בהוכחת מעורבותם הפעילה של בעלי העדרים הפולשים ומדיניות המשטרה שלא לאכוף עברות המוגדרות כחטא מביאים לידי הפקרת החקלאים ולאזלת יד שלל המערכת כולה. מלבד הפגיעה הכלכלית הקשה שמסבה הפלישה לבעליי השטח או לשוכריו, ואף לענף גידול הצאן והבקר כולו, היא עלולה להוביל לנטישת הקרקעות על ידי החקלאים ולפלישתם של עבריינים לאדמות המדינה".
הליקויים הרבים של המשטרה בטיפול בתופעת הפשיעה החקלאית, הביאו להקמת התארגנויות פרטיות שונות להגברת הביטחון במרכב הכפרי והחקלאי, לשמירה על השטחים החקלאייםם ולהרתעת העבריינים. "הקמתן מלמדת על מצוקתו של ציבור החקלאים ועל תחושת חוסר העוניםם וחוסר האמון במשטרה שאינה נותנת מענה מספק לפשיעה החקלאית".
עוד הוסיף המבקר ואמר, כי "מצב שבו החקלאים נאלצים להיעזר בגופים התנדבותיים ובהתארגנויות מקומיות למניעת פשיעה אינו מצב תקין, ואין בו כדי להסיר מהמשטרה את נטל הטיפול בפשיעה החקלאית".
בסיום פרק זה בדו"ח, כתב המבקר יוסף שפירא, כי "ממצאי הדו"ח מעידים על חולשה באכיפה, על אוזלת יד ועל היעדר מענה מערכתי לבעיה אמיתית שהחקלאים עומדים בפניה חסרי אונים ונאלצים להתמודד עמה כמעט לבדם".
לקריאת הדו"ח המלא »
