הבוקר נכנסה לתוקף - לאחר יותר משנה של לחימה, 20 אלף רקטות, כטבמי"ם ו-124 הרוגים הפסקת אש בלבנון.
מתנגדי ההסכם טוענים כי ההסכם אינו שווה את הנייר, בגלל שבמקום לנצל את המומנטום להכריע את חיזבאללה, ההסכם יתן לו אפשרות להתארגן מחדש ולישראל לא יהיה באמת חופש פעולה. ההסכם לדבריהם דומה להתנהלות של ישראל מול עזה שהביאה ל7.10, כשחיזבאללה יוכל לחזור לכפרים הצמודים לגדר בכסות אזרחית ולבנות את האיום מחדש.
תומכי ההסכם, ובהם גם סייעת הציונות הדתית בכנסת, טוענים כי זהו הסכם הפסקת אש זמני, וכי הפעם המדיניות על אכיפת ההפרות תהיה שונה, שחיזבאללה ספג מכה קשה ובצל האיום הבינלאומי ועד שיתחלף השלטון בארה"ב זה הזמן להתרכז בזירת עזה.
חזרנו אחורה לכרוניקה של ההסכמים ב-40 שנות המלחמה בחיזבאללה
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
כבר כמעט 40 שנה מתמודדת ישראל עם חיזבאללה כאיום המרכזי בזירת לבנון, למלחמה עם חיזבאללה היסטוריה של הסכמים מפוקפקים שבחסותם הלך חיזבאללה והתחזק משנה לשנה.
ארגון הטרור חיזבאללה שהוקם ע"י איראן לאחר ההפיכה באיראן כבסיס קדמי בלבנון, הפך לאויב המרכזי של ישראל לאחר הנסיגה לרצועת הביטחון בשנת 1985 (תשמ"ה). חיזבאללה הלך ונבנה כצבא טרור החל משנת 1990 -במקביל להשתלטות הסורית על לבנון - ע"י חסן נסראללה ששנתיים לאחר מכן הופך למזכ"ל חיזבאללה לאחר שישראל מחסלת את המזכ"ל הקודם עבאס מוסאווי.
ב-1993 יצאה ממשלת רבין למבצע "דין וחשבון" אחרי סדרה של פיגועים נגד חיילי צהל ברצועת הביטחון וירי קטיושות מסיבי על יישובי הצפון. צה"ל קרא לתושבי דרום לבנון לעזוב את בתיהם ולנוע צפונה ותקף מהאוויר ומירי ארטילרי את הכפרים ששימשו בסיס לחיזבאללה, פינוי הכפרים נועד גם כדי ללחוץ על ממשלת לבנון לפעול נגד חיזבאללה.
שבוע אחרי תחילת המבצע הוכרזה "הפסקת אש" בהתערבות אמריקאית, ממשלות סוריה ולבנון התחייבו למנוע מחיזבאללה ירי קטיושות לשטח ישראל, וישראל התחייבה שלא לפגוע באזרחים לבנוניים ולהימנע מפעילות מחוץ לרצועת הביטחון.
ההסכם למעשה אפשר לחיזבאללה לפעול נגד צה"ל ברצועת הביטחון. המחבלים פעלו מתוך האוכלוסייה האזרחית וכשצה"ל רצה להגיב תקיפה של הכפרים נחשבה הפרה שחיזבאללה הגיב עליה שוב בירי קטיושות לצפון. כך למעשה ההסכם קידם את חיזבאללה המחבלים היו משגרים רקטות מפאתי הכפרים והעיירות שבדרום לבנון כך שצה"ל התקשה מאוד לתקוף אותם מבלי לפגוע בשטח המיושב. במקרה של פגיעה כזו ראה עצמו חזבאללה משוחרר מן ההבנות וירה מתוך הכפרים "ירי תגובה" על הירי הישראלי.
שלוש שנים מאוחר יותר, כשהמצב בצפון שוב החריף ויישובי הצפון סבלו מתקפות קטיושות יצאה ממשלת רבין למבצע נוסף, "ענבי זעם", שתוכנן כבר זמן רב קודם. חיל האוויר תקף מטרות של חיזבאללה כולל אתרים לוגיסטיים.
בהגדרה מטרת המבצע היתה "יצירת התנאים הטובים ביותר עבור הדרג המדיני, בבואו למשא ומתן עם הלבנוניים והסורים". כדי ליצור לחץ על ממשלת לבנון הופעל לחץ של זרם פליטים מדרום לבנון שיגיע לביירות וכן תקיפה של תשתיות של מדינת לבנון. צה"ל הורה ל-44 כפרים לבנונים להתפנות משני טעמים: להימנע מפגיעה באזרחים ולהפעיל מכבש לחצים על ממשלת לבנון, גם תחנת הכוח בביירות הותקפה על ידי חיל האוויר.
כעבור 17 ימים של מבצע ואחרי תקרית כפר קנא, שהובילה ללחץ בינלאומי כבד, והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם שגינתה את ישראל, נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל, סוריה ולבנון.
ההסכם כלל 4 סעיפים: 1. קבוצות חמושות בלבנון לא תבצענה התקפות של ירי טילי קטיושה או נשק מכל סוג אחר אל ישראל. 2. ישראל ואלה המשתפים עמה פעולה לא יירו מכל נשק שהוא אל אזרחים או מטרות אזרחיות בלבנון. 3. מעבר לזה, שני הצדדים מחויבים להבטיח כי בשום נסיבות לא יהיו אזרחים יעד להתקפה, וכי ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ומתקנים תעשייתיים וחשמליים לא ישמשו כנקודות מוצא להתקפות. 4. בלי להפר הבנה זו, אין בה דבר אשר ימנע מכל אחד מהצדדים לממש את זכותו להגנה עצמית.
בסופו של דבר חיזבאללה התחזק ממבצע ענבי זעם. הוא יזם את 'ג'יאהד השיקום', ובנה את עצמו כמגן דרום לבנון. ההסכם לא סייע לישראל והחזיר אותה לאותה נק' מצב, כוחו של חיזבאללה התחזק בפוליטיקה בלבנון, והקטיושות חזרו מהר מאד, כמובן שסוריה ולבנון לא מילאו את חלקם בהסכם.
בשנת 2000 יזם אהוד ברק ראש הממשלה את הנסיגה מלבנון שהפכה לבריחה חפוזה והפקרה של לוחמי צד"ל. האו"ם הבטיח כי יגן על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אבל חיזבאללה עמד על הגדר כבר מהיום הראשון. נסראללה הגיע לבינת ג'בל ונשא את נאום "קורי העכביש", והנסיגה חיזקה אצל אויבי ישראל גם ביו"ש ובעזה את האמונה שניתן לנצח את ישראל. תומכי הנסיגה טענו כי ביום שלאחר הנסיגה מישראל לחיזבאללה לא יהיה על מה להילחם בישראל, ואף טענו שהוא בסך הכל ארגון התנגדות לשחרור לבנון. בפועל מספר חודשים אחרי הנסיגה תקף חיזבאללה כוח צה"ל בהר דוב וחטף את גופותיהם של 3 חיילי צהל.
כוחות יוניפ"ל של האו"ם שהוצבו בדרום לבנון ככוח שמירת שלום, לא היו אלא עציצים, חיזבאללה פעל והתנהל בגלוי על הגבול עם ישראל.
גם החלטה 1559 של האום שהתקבלה בשנת 2004, הביאה ליציאת סוריה מלבנון וכללה את פירוק חיזבאללה לא השפיעה על המציאות בשטח. ממשלת לבנון לא יכלה וכנראה גם לא רצתה לפרק את חיזבאללה.
בשנים שלאחר מכן התקיימו 2 עסקאות חילופי שבויים עם חיזבאללה, שנתפסו על ידי חיזבאללה כניצחון וחיזקו את כוחו בלבנון. עסקת טננבאום לפני מלחמת לבנון ה-2 ועסקת גולדווסר ורגב שנתיים לאחר המלחמה.
בעסקה הראשונה שעשה אריאל שרון שוחררו אלחנן טננבאום שנחטף כשהתעסק בעסקת סמים וגופות שלושת חיילי צה"ל מהפיגוע בהר דוב תמורת מאות מחבלים לבנונים ו'פלסטינים'. העסקה נתפסה בעולם הערבי כניצחון גדול של חיזבאללה.
מספר שנים לאחר מכן אמר הרצי הלוי שבתקופה שבה שימש מפקד החטיבה המרחבית מנשה, באזור ג'נין, הורכבה כל תשתית הטרור של הג'יהאד האסלאמי באזור ממשוחררי עסקת טננבאום. לפי ראש המוסד מאיר דגן, בעקבות העסקה לשחרור אלחנן טננבוים נהרגו 231 ישראלים עד 2011.
ב-2008 בוצעה עסקה נוספת להחזרת גופות החיילים אלדד רגב ואודי גולדווסר שנחטפו באירוע שהוביל למלחמת לבנון ה-2, תמורת שחרור המחבל הרוצח סמיר קונטאר וגופות מחבלים נוספים, בעסקה זו התחייב גם חיזבאללה להגיש דו"ח אודות גורלו של הנווט השבוי רון ארד, אך הדו"ח שהגיש הוגדר על ידי שר הביטחון כ"מריחה אחת גדולה".
מלחמת לבנון ה-2 שפרצה לאחר חטיפת שני החיילים ליד שתולה התחילה ברגל שמאל. חילוקי הדעות בין הדרג מדיני לדרג צבאי הביאו לאי קבלת החלטות, ומלבד מכת הפתיחה להשמדת מערך רקטות הפאג'ר צה"ל דשדש וחטף אבדות קשות. כעבור חודש, כאשר סוף סוף התקבלה החלטה לטהר את המרחב עד הליטאני, נכנסה לתוקפה הפסקת אש בלחץ בינלאומי כבד.
את הסכם הפסקת האש שאושר בהחלטה 1701 של האו"ם קידמה שרת החוץ ציפי לבני, כחלק מתפיסה שמטרת הפעולה הצבאית להביא ל"מעשה מדיני".
על פי ההחלטה יתוגבר כוח יוניפל בכ־15,000 חיילי או"ם חמושים, וצבא לבנון ייפרס בדרום לבנון. צה"ל יסוג לאחר פריסת הכוח שיהיה אחראי על מניעת ירי והכנסת נשק שאינו של צבא לבנון לאזור שמדרום לליטאני. בחלק הצהרתי לא מחייב של ההחלטה נוספו קריאות לשחרור החיילים החטופים ללא תנאי וקריאה ליישום מלא של החלטה 1559, לרבות פירוק המיליציות החמושות בלבנון.
בפועל, ישראל שכנעה את עצמה שזה היה הסכם טוב בגלל שקט זמני למראית עין שחיזבאללה יצר, בפועל שום דבר לא התקיים: איראן הזרימה לחיזבאללה נשק בסדר גודל של צבא, חיזבאללה חזר מיד לכפרי דרום לבנון ששופצו ע"י קטאר, ופרס שם מחסני אמל"ח - תחילה באופן חשאי וללא סממנים.
בשנתיים שלאחר הההסכם חשפו פיצוצים, שנגרמו מתאונות עבודה, את העובדה כי חיזבאללה בונה מאגרי אמל"ח מדרום לליטאני, בהמשך הם עברו להסתובב באופן גלוי חמושים ולביצוע תרגילים צמוד לגדר עם ישראל. חיזבאללה פרס בדרום לבנון את כוח רדואן שהתאמן לכיבוש הגליל, ובשנת 2018 נחשפו מנהרות התקפיות שנועדו לפלישת כוחות חיזבאללה לגליל.
שום דבר מהחלטה 1701 לא יושם. הנשק זרם ללבנון באין מפריע, חיזבאללה שלט במוסדות השלטון בלבנון וכשצה"ל נכנס כעת ללבנון הוא איתר משגרים, בסיסים ומאגרי אמלח של חיזבאללה צמוד לבסיסי כוח יוניפ"ל וצבא לבנון.
האם הפעם ההסכם יהיה שונה? האם הפעם ישראל תדע לאכוף ולהתעקש? והאם ניתן בכלל לאכוף הפרה זוחלת שחיזבאללה מומחה בה, נקווה לטוב ושהמכות שחיזבאללה ספג יביאו לשינוי אמיתי, ההיסטוריה - לא מבשרת טובות.