התחקיר חשף: כך פוגע בג"ץ בהריסת בתי מחבלים

בתחקיר מקיף שערך כתב מקור ראשון נטעאל בנדל בשבוע האחרון בעקבות ההרס החלקי בלבד של בית המחבל בהר אדר, נבדקו כל הריסות בתי המחבלים בשלוש השנים האחרונות. בנדל השווה בין הצווים שהוציא צה"ל ובין עיצובם המחודש בידי שופטי בג"ץ, וחשף תופעה מדאיגה: השופטים מצמצמים את צווי ההריסה ופוגעים בהרתעה שיוצרת הריסת הבתים. אם לא די בכך, צה"ל מפנים את הביקורת ומגיש מראש צווי הריסה מצומצמים.

כך במקרה של המחבל בהר־אדר, השופטים לא נזקקו לצמצם את הצו משום שצה"ל תחם את ההריסה מראש לקומה הראשונה בלבד, כפי שדווח בקול היהודי. בנוסף, בצה"ל למדו כי מחבל ש"רק פצע", ביתו לא יהרס, וכך למשל הנס של ח"כ יהודה גליק שניצל מניסיון התנקשות, הביא לכך שבבג"ץ החליטו לא להרוס את בית המחבל כיון שגליק חי.

מי שעותר נגד ההריסות הם ארגוני שמאל קיצוני הממומנים בידי ארגוני הקרן החדשה וארגונים אירופאים, ובייחוד "הוועד נגד הריסת בתים".

לאחר הקפאת הריסות של בתי מחבלים מספר שנים, מה שהשיב את הריסת בתי המחבלים לארגז הכלים של מערכת הביטחון הוא עליית גל הטרור בחטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, והפיגוע שבו נרצח סנ"צ ברוך מזרחי  הי"ד בידי מחבל ממשוחררי עסקת שליט.

לפי התחקיר, בניגוד למצג שמספק דובר צה"ל, מהשנה הלועזית 2014 ועד היום אישר בג"ץ לצה"ל להרוס באופן מלא רק 36% מכלל הצווים. כלומר, 64% מסתיימים בהריסה חלקית, באטימה או בביטול הצו: 34% נהרסו באופן חלקי, 18% נאטמו וב־12% בג"ץ ביטל לגמרי את הצו. כך, בשלוש השנים האחרונות נהרסו רק 20 בתים באופן מלא. בשנת 2016 למשל יצאו הכי הרבה צווי הריסה בעקבות גל הטרור - 30 צווים. רק שמונה מהם הסתיימו בהריסה מלאה של בית המחבל. בשנה הנוכחית נהרס במלואו רק בית אחד. הנתונים מלמדים כי גם לאחר שהשימוש בהריסת בתים הוחזר באופן עקרוני, בפועל הדבר כמעט לא מתבצע.

ביסוד הסוגיה עומדת מחלוקת עקרונית בשאלה מה גובר: המאבק בטרור והצלת חיים, או שמירה על זכויות וחירויות הפרט - במקרה זה של משפחת המחבל. "פגיעה מודעת ומכוונת בחפים מפשע, וכל שכן פגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות, וזאת אך 'למען יראו וייראו' מבצעי עבירה פוטנציאליים אחרים, היא מעשה שאינו עולה על הדעת בשום הקשר", כתב השופט מני מזוז, הסמן הקיצוני במחנה הרוב בבית המשפט העליון, המתנגד להריסת בתים.

השופט הבולט כיום במחנה התומכים בהריסה הוא נעם סולברג, שכתב: "אנו ניצבים בפני הקושי של פגיעה גם בחפים מפשע. דא עקא, אם לא כן, הרתעה מפני פיגועי התאבדות ודומיהם, מאין תוּשׂג? אין זאת אלא מן הפֵּרות הבאושים של הטרור הרצחני, שמוכרחים אנחנו גם באופן הזה לקדם הרתעה, ולוּ במעט, מפני מעשה מזוויע מעין זה שעשה המחבל. הריסת המבנה מונחת על כף המאזניים, והיא קשה; אך מנגד, על כף המאזניים השנייה, נשקלת הצלת חיים".

שוב ושוב התוצאה מפסיקות בג"ץ היא כי ככל שקורבנות הטרור יפעלו היטב לסכל את הפיגוע, כך יצילו את קן גידולו של המרצח. בצה"ל הפנימו זאת, ובעשרות פיגועי דקירה בירושלים שהסתיימו בפציעה ולא במוות, נשלחו מודדים לבית המחבל אולם לא הוגש צו הריסה. הסכינאות קיבלה חסינות.

בנוסף, שופטי בג"ץ העלו את רף הזיקה הנדרש של המחבל אל הבית. אחד המחבלים מהפיגוע במתחם שרונה בתל־אביב התגורר בבית בן שלוש קומות, כשהוא עצמו דר ביחידה משלו עם שירותים ומטבחון. השופט אורי שהם קבע כי אין להרוס את כל הבית אלא רק את חדרו של המחבל: "יש להקפיד על עקרונות הסבירות והמידתיות גם כאשר מדובר בפיגוע חמור ורצחני. מהתשתית הראייתית עולה כי המחבל התגורר בקומה השלישית ביחידת דיור נפרדת. אינני סבור כי יש להסיק מהעובדה שהוא שהה מעת לעת גם בקומה הראשונה, כי קיימת זיקה מובהקת בינו לבין הדירות בקומה זו, באופן המצדיק את הריסת הקומה כולה".

אם לא די בזאת, אחת השאלות שעולות כמעט בכל עתירה היא מידת המעורבות של בני המשפחה בתמיכה בטרור, בעוד התקנה עצמה כלל אינה דורשת זאת. השופט דנציגר קבע כי "לא תיתכן קבלת החלטה על הפעלת הסמכות, אלא אם הייתה מודעות של הגרים במבנה לכוונותיו של המחבל".

מקרה מוזר התרחש בעתירה לביטול הריסת בית המחבל שביצע את הפיגוע בקו 78 בירושלים, בהאא עליאן. הבית מורכב משלוש קומות - המחבל גר בקומה האמצעית, ואילו יתר בני המשפחה ובהם אביו ואמו גרים בקומות האחרות. בדיון שאל השופט מזוז את נציג מחלקת הבג"צים "האם מיוחסת מעורבות מכל סוג שהוא של המשפחה במעשיו של המחבל". לאחר שנענה בשלילה, שאל: "האם בנסיבות אלה נשקלה האפשרות להסתפק בסנקציה כלפי חדרו של המפגע בלבד?" התשובה הייתה כי החלופה הזו נשללה נוכח חומרת הפיגוע, ומאחר ש"אין לחלופה זו אותו אפקט הרתעתי". בסופו של דבר ולמרות צמצום ההרתעה, הוחלט להרוס את הקומה האמצעית בלבד.

בדיקה מגלה כי לאביו של המחבל, מחמוד עליאן, מעורבות שנויה במחלוקת בתמיכה סמויה לכאורה בטרור, והוא אחד הפעילים הקיצוניים במזרח ירושלים. הוא מעביר הרצאות בבתי ספר ובאוניברסיטאות על "מורשת בנו" המחבל, תומך כלכלית במשפחות מחבלים, הוביל עתירות לשחרור גופות מחבלים המזוהים עם חמאס, ואף טען באו"ם כי "ישראל מוציאה אותנו להורג". זהו הבית שבו גדל המחבל, בית שעד היום עומד על תלו. השופט יצחק עמית אף הנחה את צה"ל לנקות את בית עליאן מההריסות, כדי שלא יכבידו על הקומה התחתונה.

החידוש: אטימה הפיכה

שיעורי ההריסות הנמוכים אינם נובעים רק מביטול או צמצום הצווים של צה"ל בידי בג"ץ, אלא גם בקשה של צה"ל מראש להריסה בהיקף קטן. 26% מהצווים המצומצמים - הריסה חלקית ואטימה - שניתנו בשנים 2016־2017, נקבעו ככאלה ביוזמת צה"ל עצמו, ללא ביקורת שיפוטית. כאמור, מ־2014 לא יצאו צווי הריסה לפיגועי דקירה שלא היו בהם הרוגים. פיגועים בולטים שבהם צה"ל הגיש מראש צו להריסה חלקית הם הפיגוע בהר־אדר, פיגוע דריסת הצוערים בארמון־הנציב, פיגוע הירי בירושלים שבו נרצח שוטר ואזרחית בדרך בר־לב ועוד. בשני מקרים נדירים לא הוגשה עתירה נגד נגד צו ההריסה, אחד בשל סירוב משפחת המחבל ושני בשל כשל תקשורתי בין צה"ל ל'מוקד להגנת הפרט'. המקרה האחרון התרחש בהריסת בית המחבל שרצח שלושה מבני משפחת סלומון בנוה־צוף. צה"ל הרס את הבית באופן חלקי, אף שכלל לא הוגשה עתירה על כך לבג"ץ.

בהתאם למדיניות הצמצומים של בג"ץ, נאלצו מהנדסי צה"ל למצוא פתרונות למגבלות: הריסות באמצעות פיצוצים הפכו להריסות באמצעות דחפור, משם עברו להריסות ידניות שאינן פוגעות בשלדת הבית, ומשם לאטימה. בצה"ל נדרשו להגות אמצעי הריסה נוסף, מלבד הריסה מלאה חלקית או אטימת בטון, כדי שאפשר יהיה להפעיל את העונש ולנסות להרתיע במקרים שהשופטים אינם מאפשרים אף לא אטימת בטון או הריסה ידנית. כך נולדה בצה"ל "האטימה ההפיכה" - ריתוך לוחות מתכת לפתחי הבית. כשמה כן היא, אטימה שאפשר להסיר אותה בקלות יחסית.

ב־2016 מצאו מהנדסי צה"ל פתרון יצירתי אף יותר, כזה שאפשר יהיה ליישמו כאשר נדרש רף הריסה שבין אטימה הפיכה לאטימת בטון. באחד מפסקי הדין ביקר השופט עמית את הריסת בתי המחבלים, אלא שהפעם היה זה מטעם חדש - כלכלי. "אצביע על זווית נוספת הנוגעת להריסת בתים, אף היא במישור התועלתני, ואשר חזקה על מקבלי ההחלטות שהיא נלקחת בחשבון - כמה זה עולה לנו?" כתב עמית.

"הכוונה היא לתשומות שמשקיעים גורמי הביטחון בביצוע ההריסות ולפוטנציאל ההסתבכות הנובע מכך. לפחות בחלק מהמקרים, ביצוע צו ההריסה כרוך במבצע צבאי של ממש, המצריך הצבת כוחות אבטחה במספר מעגלים. ההריסה כרוכה לעתים בסיכון של הכוחות המאבטחים". ואכן, אטימת בטון למשל נמשכת לילה שלם, ודורשת הפעלה של כוחות רבים לאבטחת כעשר משאיות בטון.

בצה"ל מצאו מענה להערת השופט בדמות פתרון אטימה חדש - קצף. בשנה שעברה החלו להשתמש בקצף קשיח בשם פוליאוריתן. איש הנדסה מניח גדרות תיל בתוך הבית ואז שופך חומר מיוחד, המתנפח ומתקשה. מכיוון שהקצף מתנפח ומכפיל את גודלו פי חמישה, הרי שנדרש חומר מועט והיקף המבצע קטן. עם זאת, בצה"ל דוחים את הטענה כי אטימת הקצף הופעלה בשל שיקול כלכלי.

שאלנו שני קבלנים שעובדים עם החומר המדובר, האם הקצף אוטם את הבית באופן בלתי הפיך. הם השיבו בשלילה, והסבירו כי אפשר "לחצוב" בקצף הקשה באמצעות טורייה או כלים מתכתיים אחרים, ואת סבך התיל ניתן להתיר בדיסק חיתוך. השניים העריכו את פינוי הקצף בימי עבודה בודדים, אף שהקצף מסב פגיעה משמעותית לטיח הבית, לשקעי החשמל ולעתים אף לצנרת. במקרים שבהם נעשה שימוש בקצף, דובר צה"ל אינו מפיץ את תמונות האטימה, כנראה כדי להימנע מביקורת ציבורית באשר לאטימה הפחותה. בצה"ל דוחים את הטענה הזו. מ־2016 התרחב השימוש בקצף, ו־62 אחוז מהאטימות נעשות בשיטה הזאת.

הפיחות בעוצמת ההריסה פוגם מן הסתם בהרתעה, שכן משפחות המחבלים מסוגלות לשחזר את ביתן בקלות יחסית. במקרים רבים האוכלוסייה המקומית עורכת מגבית ובונה את הבית מחדש. גם הרשות הפלסטינית מפעילה קרן לבניית בתי מחבלים. האפשרות שהמשפחה תשוב לבית ידועה לפעילי השמאל, ובכמה מקרים של צווי אטימת קצף ביקשו העותרים מהשופטים שלא להרוס קירות פנימיים. הנימוק המוצהר היה שככל שיפחת ההרס כך יובטח שלום השכנים ויתר הקומות במבנה, אולם לא מן הנמנע כי שיקול השיבה לבית הוא שעומד בבסיס הטענה.

פגם משמעותי נוסף שיצרו שופטי בג"ץ הוא איבוד התגובה המהירה. מבדיקתנו עולה כי בכל עתירות 'המוקד להגנת הפרט' הוציאו השופטים צו הקפאה להריסה עד למתן פסק הדין. משך ההליך המשפטי הממוצע מאז 2014 הוא כחודשיים. יש להניח כי שיהוי זה מפחית מעוצמת ההרתעה.

השופטים עצמם מודעים לכך שהתגובה המהירה היא מרכיב משמעותי בהרתעה. השופט זילברטל כתב כי "הרתעת הרבים אינה אפקטיבית במיוחד במקום שבו הזיקה בין המעשה לבין הסנקציה בגינו מיטשטשת. הביטוי 'למען יראו וייראו', אשר עומד בבסיס עקרון הרתעת הרבים, מבוסס על כך שהקהל שאותו יש להרתיע נוכח כי לעבירה מתלווה מחיר כבד, והחשש הממשי מפניו ימנע מאחרים לפעול באופן דומה בעתיד. מובן כי כשהדרישה לתשלום המחיר מבוששת לבוא, התוצאה ההרתעתית מתפוגגת אט־אט, וככל שחולף זמן רב יותר, כך גם הסיכוי להשיג את ההרתעה המבוקשת הולך ופוחת".