ההסכם המסתמן מול לבנון מעלה חשש רב שישראל לא ממנפת את הישגי המלחמה ונוטשת את ישובי הצפון לזרועות ארגון הטרור, שיחזור תוך זמן קצר לכוחו הקודם.
בעוד השליח האמריקאי למזרח התיכון עמוס הוכשטיין מדלג בין לבנון לישראל, פרטי ההסכם אותו מציעים האמריקאים מתחילים להתבהר.
על פי הפרסומים בלבנון, האויב מעלה מספר דרישות, בהן חזרה של ישראל לקווי הגבול שלפני המלחמה, הבטחה למשא ומתן בנוגע לתיקוני גבול, שם מכובס לנסיגה ישראלית, החזרה של גופות מחבלי חיזבאללה שמוחזקות בידי ישראל ומנגנוי פיקוח על ישום חלקי מאוד של החלטה 1701 מדרום לליטני. כזכור החלטה זו היתה אמורה לסיים את מלחמת לבנון השניה ולהביא לשלום, אך למעשה הביאה בעיקר להתעצמות האיום על הגבול הצפוני של ישראל.
כך למעשה ההסכם הזה לא מבטיח את פירוק חיזבאללה, ולא מבטיח את הרחקתם של אנשי ארגון הטרור מהגבול הצפוני. אם הסכם כזה ייושם אנחנו צפויים לראות בתוך שנים בודדות את התבססות חיזבאללה שוב על הגבול, עליו אמור לשמור שוב כוח בינלאומי, שהנסיון הרב שיש לנו מלמד שלא ניתן לסמוך עליו.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
"הסדרה בלבנון צריכה להביא לידי ביטוי את ההישגים של צה״ל מול חיזבאללה ומחיר הדמים ששילמנו במלחמה", כתב העיתונאי יוסי יהושוע. "ולכלול את התנאים הבאים: 1. חופש פעולה בקו המגע 2. חופש פעולה מול התעצמות 3. אזור חיץ לאורך בגבול שאליו אף אחד לא נכנס כל ויתור ישמוט את הניצחון הישראלי וילמד שנתניהו וצה״ל חזרו ל 6 באוקטובר"
ראש מועצת מטולה דוד אזולאי אמר כי "אם יאפשרו חזרה של תושבי לבנון לכפר כילא אמליץ לתושבי מטולה לא לחזור לבתים. האזור הזה שנמצא מאות מטרים מאיתנו צריך להיות נקי. ההסכם הזה הוא הסכם כניעה של ממשלת ישראל לחיזבאללה״
לעומת זאת, בראיון שנתן לרדיו 103 FM אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ': "אותי הרבה פחות מעניין מה יהיה כתוב בתוך מסמך שלא שווה את הנייר שכתוב עליו, מה שחשוב שלצה"ל יהיה חופש פעולה לרדוף את חיזבאללה בכל מקום ובכל זמן. אנחנו משנים את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל."
בפרוייקט הקול היהודי בנושא לבנון, הנחת המוצא היתה שהמלחמה הזאת חייבת להיות הזדמנות לא רק להחזיר את תושבי הגליל העליון אלא גם לעצב אותו מחדש. מי יתן ראשון את מכת הפתיחה? מהם שורשי הקונספציה שישראל תהיה חייבת לשנות מהיסוד? והאם המלחמה תמחוק את הסכם סייקס פיקו ותשנה היסטורית את המרחב והגבולות?
בפרק החמישי של הפרוייקט ראיין יוסף רוסו את עמיעד כהן, שעומד בראש המרכז לחירות ישראל. עם פרוץ המלחמה עזב כהן את עולם ההגות והתכנון ועלה צפונה, הפעם על מדים. "הקרקע בלבנון לא השתנתה, אבל ראיתי בעין מתוך חפ"ק המח"ט את היתרונות האדירים של חיזבאללה בשטח. לשריון הישראלי יהיו מעט מאוד יתרונות במתאר הלבנוני מול מערך הנ"ט המפותח של חיזבאללה. כל מי שמגיע ללבנון מבין שכדי להכריע באזור הזה נצטרך שני דברים מרכזיים: המון פצצות של חיל אוויר והמון חיילי חי"ר שעוברים בשטח מטר אחרי מטר. אבל כל זה לא שווה בלי שמוגדרות מטרות ויעדים ברורים".
"השאלה היא אם אנחנו מעוניינים במלחמת לבנון השלישית או במלחמת לבנון האחרונה", מחדד עמיעד, משפט ממנו לקחנו את הכותרת לסדרת הכתבות על לבנון. "יש משהו מאוד יסודי שאנחנו מנסים לברוח ממנו אף שכולם מבינים עד כמה הוא הכרחי: לישראל אסור לאפשר למציאות הסבבים להימשך בצפון. וכדי שזה יקרה היה צריך כבר מזמן להבהיר ללבנון במעשים שאם היא תפתח במלחמה נוספת, לא חוזרים לנקודת ההתחלה כמו שקרה בלבנון השנייה, אלא הם מפסידים נכס אסטרטגי.
"צריך להעתיק את מה שעשינו ברמת הגולן בששת הימים. כלומר, שקו הגבול יעבור לליטאני. מי שקורא לזה רצועת ביטחון הוא עדין. התוכנית שאני מציע היא לא תוצר אידאולוגי וחזון מופשטים אלא תוצר של העמקה ושל חשיבה אסטרטגית מנומקת ומגובה, וזה מאפשר לי ולאנשים שאני מכשיר במסגרות שלנו לספר על התוכניות שלנו בביטחון ובלי להתחבא".
