תנועת עורי צפון, שהוקמה לזכרו של רס"ל ישראל סוקול הי"ד, חרטה על דגלה את הכיבוש וההתישבות בדרום לבנון. בשיחה עם הקול היהודי מספרת אנה סלוצקין, אחותו של ישראל, על התנועה ועל האיש.
"התנועה להתיישבות בדרום הלבנון על שם ישראל סוקול הוקמה על מנת לקדם בתודעה ובמציאות את רעיון התחייה של הלבנון כחבל מולדת יהודי פורח - חבל שתקומתו תעניק ביטחון אמיתי ויציב לצפון הארץ". מספרת לנו אנה.
"התודעה של הלבנון כחלק מארץ ישראל הייתה שקועה בתרדמת בציבור הישראלי - גם בציבור שהיה אמון על מושגי המולדת. יותר מדי שנים אנחנו כבולים לחלוקת הארץ בידי הבריטים והצרפתים בתום מלחמת העולם הראשונה. יותר מדי שנים אנחנו שוכחים שלמציאות לא אכפת מהחלוקה ההיא, ושהגבול הצפוני הנוכחי של ישראל הוא גבול שאיננו בן הגנה. יותר מדי שנים אנחנו מתנכרים לנחלת אבותינו".
"התנועה שלנו שואפת לממש את חלום הדורות של ישראל העם, וחלומו הפרטי של ישראל סוקול שעיניו היו נשואות לבנונה, אך נפל בקרב בעזה. אנו באים להעיר מן התרדמת את ארץ הלבנון בתודעתנו ובחיינו. על כן, נקרא לתנועה: "עורי צפון".
"שיר השירים ממנו לקוח שם זה ידוע כמגילה ארץ-ישראלית למהדרין. מקומות רבים ואהובים בארץ מוזכרים במגילה, אבל הלבנון - יותר מכולם. גם המילה שלפני הפסוק: "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו", היא כמובן: "לבנון".
"יהי רצון שאמרינו ומעשינו יעשו נחת רוח לישראל הי"ד ויהיו לתועלת לעם ישראל כולו. זכרו כיין לבנון".
קודם כל אנחנו מאמינים בצור ישראל, ואנחנו מאמינים שברגע שאנחנו עושים את ההשתדלות זה לא לשווא. אבל מעבר לזה, מה שאנחנו מציעים, שאנחנו אומרים, זה לא רצועת ביטחון. אנחנו מדברים על סיפוח, ריבונות מלאה והתיישבות. ברור שצריך יהיה גם נוכחות צבאית אבל ברגע שאנחנו לוקחים את השטח ומשתמשים בו כחלק משטח מדינת ישראל, אין סיבה בעצם שאנחנו נסוג מהשטח הזה. זה לא רק לקחת את השטח, מבחינה אסטרטגית זה גם אלמנט של ההרתעה.
הסיבה שזה לא יסתיים כמו רצועת הביטחון היא התיישבות, ולכן אנחנו מאוד מדברים ומדגישים את ההתיישבות. צריכה להיות רצועת ביטחון, זה אני חושבת מה שנקרא פשיטא, את זה כולם מבינים היום, אבל העניין של התיישבות זה עניין שאותו אנחנו מנסים לקדם כי אנחנו באמת מאמינים שבלי ההתיישבות אנחנו לא נצליח להגיע לניצחון. כמו בעזה ככה גם בלבנון, כל עוד לא תהיה אחיזה אזרחית בשטח, זה לאו דווקא ילך.
כמובן שלא. את זה אנחנו משאירים כחזון אחרית הימים. וגר זאב עם כבש וכו', וכיתתו חרבותם לאיתים, זה יקרה. האם זה יקרה בימינו אני לא יודעת, האם אנחנו יכולים להתייחס לזה כי אפשרות ריאלית, ברור לנו שלא. לכן אנחנו מדברים כל הזמן בעיקר במושגים של הרתעה, כי זה זאת התשובה. אנחנו על חרבנו נחיה, אבל נחיה. על חרבנו, אבל נחיה. ואם אנחנו לא נהיה על חרבנו אנחנו לא נחיה.
"שראל אחי, קרוי על שם סבא רבא שלו, שנהרג במלחמת העולם השניה כשהוא היה חייל בצבא רוסיה, וישראל באמת זכה לההרג בארץ. אנחנו באמת מרגישים את זה. זאת זכות גדולה. והשם שלו, במתכוון או שלא במתכוון, מדגיש את המעגלים האלה של הפרטי והלאומי. ברגע שאומרים "צור ישראל", "עם ישראל", ברור שזה מתחבר לנו גם לישראל הפרטי שלנו, אנחנו כל הזמן מרגישים את המעגלים האלה".
"אז בעצם חלק מהחיבור הזה בין הפרטי ללאומי, זה התנועה להתיישבות בדרום לבנון לזכר ישראל סוקול. זה מבחינתנו, לא יודעת אם לקרוא לזה סגירת מעגל, אבל משהו מאוד ראוי ומתבקש. וכן, מבחינתנו זו ההנצחה הראויה שלו, שבעזרת השם יקום ישוב לזכרו בלבנון".
