בשנת תקע"ט, עוד בטרם עלותו לכסא הנשיאות, התוועד פעם ה'צמח צדק', לימים האדמו"ר השלישי של חב"ד, עם החסידים. ה'צמח צדק' סיפר שאצל הבעל שם טוב דלקו נרות של קרח, ואילו כיום חסידים בעלי ידיעה והשכלה הינם קרים.
עוד סיפר שהבעל שם טוב אהב מאד אורה, אור בגימטריא רז, מי שיודע את הסוד הפנימי של כל דבר, יכול להאיר.
פעם אחת היה לתלמידי הבעל שם טוב רק נר אחד, והבעל שם טוב היה צריך להיכנס לחדר להתוועד עמם. הם הצטערו מאד ביודעם שהוא אוהב אור רב, ולא ידעו מה לעשות.
כשנכנס הבעל שם טוב אמר לתלמידיו:
"אצל יהודים צריך להיות אור. עבודתי היא להאיר בבני ישראל".
התלמידים ענו שלא יכלו להשיג יותר מנר אחד. הבעל שם טוב הורה להוריד מהגג גלידי קרח ולהדליקם. התלמידים עשו כדבריו וגלידי הקרח דלקו כנרות.
ה'צמח צדק' החל לנגן בדביקות וסיים:
"אצל חסידי ותלמידי הבעל שם טוב דלקו והאירו נרות של קרח, ואילו אצל החסידים כיום חשוך וקר".
שני דורות לאחר מכן, הרבי הרש"ב, נכדו של ה'צמח צדק', אמר לחסידיו:
"הסבא גילה את 'האש תמיד תוקד' של הנשמה, שדרכי החסידות יאירו את הבתים החסידיים. היכן שיהיו, בכל מרחבי עולם וקצוי ארץ, יצליחו להאיר אור תורה".
אור המח וחום הלב
כל התורה היא אור, ומי שרוצה להורות תורה צריך להכיר את הרז (העולה בגימטריא אור), את פנימיות התורה. פועל כאן העיקרון של "נעוץ סופן בתחילתן". ראשית כל, האדם מדליק אור ובזכותו הוא זוכה לרז, ולאחר מכן הוא מאיר מעצמו. זו מעין פוטוסינתזה. האור הראשון הוא אור פשוט, ויש להופכו בנפש בגימטריא לרז, וכך ניתן להאיר הלאה.
יש שתי פעולות שעושה הנר: להאיר ולחמם. כדי לחמם לוקח הבעל שם טוב דווקא את הדבר הקר ביותר - הקרח.
מסופר כאן שהבעל שם טוב אהב אור, ואילו אנו יודעים שהוא נהג גם לברך בלשון "תהיה יהודי חם!". ההבדל בין אור לחום הוא שהאור נמצא בנפש האדם במח ותפקידו להאיר את העיניים, ואילו החום נמצא בלב. כאשר הבעל שם טוב נכנס לחדר להתוועד עם תלמידיו, הוא רוצה שיהיה בו אור רב, אבל מטרת ההתוועדות היא לחמם את הלב. האור בעצמו מחמם את הלב.
האור שייך לישראל כמו שמופיע בדברי הנביא - "אור ישראל", ואילו החום שייך ליהודי כפי שברך הבעל שם טוב - "תהיה יהודי חם!". ישראל צריך אור ואילו יהודי צריך להיות חם.
להפיץ בהתרחבות
ישנו כלל שצדיק לעולם לא יאמר תלונה או ביקורת אם אין בכוונתו לתקן דבר מה באמירתו. לכן הובאו בסיום גם דברי הרש"ב שנאמרו שני דורות מאוחר יותר.
התיקון של ירידת הדורות בעולם החסידות הוא הפצת אור וחום בקרב המשפחה. יש לפזר את האנרגיה בתוך הכלל. בתקופת הבעל שם טוב כל אחד היה אור גדול בפני עצמו. ה'צמח צדק', שקבל על התמעטות הדורות, פעל שבכל אופן יהיה אור וחום בקרב הבתים החסידיים. התיקון הוא שההפצה נעשתה פחות באופן פרטי ויותר במגמת התרחבות. אצל הבעל שם טוב כל אחד היה יכול לקחת קרח ולהדליקו, ואילו פעולת הצדיקים המאוחרים יותר של החסידות היא, שאם אין זה קיים עוד באופן פרטי, לפחות שיתקיים באופן קולקטיבי בקרב המשפחה והקהילה.
הסגולה להפיץ בהתרחבות היא דרך פעילות מבצעית. אדם לבדו יכול לא להרגיש את האור, אבל כשהוא מאיר לזולת הוא זוכה להרגישו. פעם האור היה בגלוי אצל כל אחד, וה'צמח צדק' פעל שהאור ימצא היום בכח, ועל ידי ההשפעה לזולת יתגלה האור הפנימי שיש אצל המשפיע. עצם מציאות האור הוא רז. עבודת החסידות במשך הדורות הייתה להפוך את אור הבעל שם טוב לרזי תורה. זה ריבוי החסידות שנשפך כמים במשך כל הדורות מאז. יש כאן הבטחה ונתינת כח מהרביים של חב"ד, שגם בימינו כל מי שישפיע יוכל להאיר בעצמו.
על פי הספר "אור ישראל"
פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'
