מהרב צבי יהודה ועד היום

דברי הרצי"ה נובעים מן התורה, וככל דברי תורה הם "נאמנים ונחמדים לעד", אולם כשם שהרצי"ה שם את הדגש על הדברים שראה אותם חשובים לדורו, כך עלינו לבחון כיום מהם הדברים שצריך להדגיש בזמן הזה.

בהשקפת העולם הכלל-ישראלית שהרצי"ה חינך לה, ניתן להבחין בשתי קומות עיקריות:

ראשית, הרצי"ה לימד כי לתחיה הלאומית בכלל, ולהקמת שלטון מדיני יהודי בפרט, יש משמעות של קודש. החזרה לחיים ממלכתיים, ישוב הארץ והקמת השלטון היהודי – זוהי מצות עשה מן התורה. וגם אם רוב הוגי ומגשימי התנועה הציונית לא עשו זאת ממניעים גלויים של קודש ומתוך התורה, מכל מקום התהליך בפנימיותו הוא תהליך של קודש, אלא שיש לתקן את התודעה החילונית שהובילה את התהליך בפועל ושימשה כקליפה לפרי של שיבת ציון הנמצא בתוכה.

מאז מלחמת ששת-הימים הודגשה הקומה הבאה במשנתו של הרצי"ה, המתבקשת מתוך הקומה הראשונה: הערך האמיתי של המדינה היהודית אינו נובע מעצם המסגרת הקיימת בפועל, אלא מכוח היותה קיום המצוה הכללית, שלב בהגשמת היעוד של עם ישראל על-פי תורת ישראל. הוי אומר, מקור הסמכות אינו במדינה עצמה, אלא בתורה. "ממקור בורא עולם אנו מצווים ולא מהכנסת"[1]. "אנחנו מצווים על פי התורה ולא על פי הממשלה. התורה קודמת לממשלה והתורה היא נצחית והממשלה הבוגדת הזאת היא עוברת ובטלה"[2]. מכאן באה המסקנה שאם המדינה מתכחשת ליעודה האמיתי ומפנה אליו עורף – עלינו להחזיר אותה אל המסלול הנכון של הנאמנות ליעוד. גם אם הממשלה אינה רוצה לפעול כך, ואף אם יערך "משאל עם" – אין זה משנה את החיוב שלנו לפעול כראוי, שהרי אנו פועלים מכח התורה והשייכות של הארץ לכלל-ישראל לדורותיו.

והנה, עם נצחון מלחמת-ששת-הימים, הועמדה מדינת ישראל בפני השאלה האם לפעול לפי היעוד האמיתי שלה ולרשת את לב הארץ שניתן בידיה, או להתכחש ליעודה. הנהגת המדינה בחרה, בדרך כלל, בדרך ההתכחשות. כאן פרצה משנתו של הרצי"ה אל המציאות – על-ידי תלמידיו והציבור שהתחנך בדרכו (וכיון שכבר נוצר ציבור משמעותי, היה כח ממשי למאבק). וכך אמר הציבור הנאמן: אם הממשלה אינה רוצה ליישב את יהודה ושומרון – אנו נדאג ליישב! אם הממשלה מעוניינת לסחור בחלקי הארץ הללו ולוותר עליהם – אנו נאבק בממשלה בכדי לסכל את התוכניות הללו. כי אנו פועלים בשם מקור הסמכות שהמדינה צריכה להיות מחוייבת לו [כמתואר יפה בחוברת "עם ישראל קום וחיה"]. במאבקים הללו, עודד הרצי"ה את הציבור, שוב ושוב, עד אחרון ימיו [המאבק על עקירת חבל ימית החל בימיו האחרונים של הרצי"ה, בחודשים שבט-אדר תשמ"ב, כשמצב בריאותו היה ירוד ביותר, ובכל זאת בקושי הצליחו תלמידיו למנוע ממנו לנתק בכח את צנורות האינפוזיה מגופו ולקום ממטת חוליו בכדי לצאת למאבק!]

אך גם אם ראשי המדינה התכחשו במידה רבה לתפקידם ההיסטורי בירושת הארץ, הרי לא היה ויכוח ומקום למאבק בנוגע לתפקיד היסודי של המדינה להגן על חיי היהודים. שהרי לפי התודעה הציונית המנותקת מתורה, קמה המדינה בכדי להוות "מקלט בטוח" לעם היהודי, ועל צדקתה של מטרה זו אין כל עוררין. אמנם, מרחיקי-ראות הבינו שכוונתן של ממשלות ישראל "להפטר" מן השטחים ששוחררו במלחמת ששת-הימים מהווה גם סכנה בטחונית לעם ישראל, בעצם החזרה אל "גבולות אושוויץ", וגם הרצי"ה הדגיש שיש סכנה במסירת חלקי הארץ – "וזה לא לטובתם של ישראל אלא לרעתם ולכשלונם חלילה, כמו גם לרדיפתם ולסכנתם, ד' ישמרנו"[3] – אך הנימוק הזה לא תפס מקום עיקרי. באותה תקופה, המחוייבות של המדינה לדאוג לשלום עם ישראל – על-ידי צה"ל וכוחות הבטחון – לא היתה מוטלת בספק, ולכן לא היה צורך להתייצב בעמדה הדורשת מהשלטונות קו פעולה מסויים בתחום הבטחוני. בתחום זה, גם הציבור הנאמן לתורה יכל להזדהות באופן כללי עם דרכו של צה"ל, ורק להוסיף לה את המימד של הקדושה והמצוה. על כן, עיקר המאבק הופנה תמיד אל מול "הדרג המדיני", הפוליטיקאים, חברי הממשלה והכנסת, ולא מול כוחות הבטחון.

בהתאם לכך, כיון שהתפיסה הבטחונית הבסיסית היתה בריאה, הרי בשטחים שבהם התקיים שלטון המדינה אכן היה זה "שלטון ישראל", שגם אם אינו נוהג על-פי תורה בכל דבר, וגם אם בכוונתו למסור מקומות אלו לידי נכרים – סוף סוף כל עוד המדינה שולטת כאן, הרי היא עושה הכל כדי לשמור על בטחון היהודים. לכן, ברגע שמצליחים אנו להגיע להתיישבות יהודית במקומות אלו, מצטרף השלטון הצבאי המלא עם האחיזה האזרחית, וביחד יש לנו שטח נוסף למדינה היהודית שבארץ ישראל.

מדור לדור

עד כאן על דורו של הרצי"ה. ומה היום?

כיום אנו נמצאים במשבר קשה גם בתחום הבטחוני, משבר שהתגלע בעיקר מאז "הסכמי האוסלו" הארורים (אם כי שורשיו נמצאים ודאי הרבה לפני כן). למעשה, מדובר בתהליך ארוך של כרסום בעקרונות הבטחון, למשל: הנהגת "מוסר לחימה" מעוות שלא מאפשר לפגוע באויב גם במחיר של סיכון חיי חיילים ואזרחים שלנו; הכרה בארגון טרור, שיתוף פעולה עמו, חימושו והכנסתו ללב הארץ; זניחת התפיסה הבטחונית היסודית "אם אין אני לי מי לי", לטובת הסתמכות על הצד השני ש"יעשה בשבילנו את העבודה"; חזרה על הטעויות הללו שוב ושוב, גם לאחר אלפי הרוגים ופצועים ואין-ספור פיגועים; הפקרת ישובי הספר לאש הפגזות ופיגועים ללא מענה; ולבסוף: הכוונה להחריב את הישובים שהאויב נלחם בהם, לגרש את יושביהם היהודים, ולתת אותם כ"פרס" למרצחים!

כמובן שבאופן רשמי יאמרו כולם שהמדינה עושה הכל כדי להגן על בטחון תושביה, אולם מהו "הכל", ומה מוכנים לעשות בפועל לשם כך? ודאי שרובם המוחלט של החיילים היקרים משרתים בצה"ל לשם מטרה קדושה זו של שמירה על חיי ישראל, אולם המערכת הצבאית, והמערכת המדינית והמשפטית שמעליה, מכתיבות דפוסי פעולה שפעמים רבות מביאים לידי שפך-דם ישראל ר"ל!

שורש הבעיה נעוץ, בעיקר, בדלדול הזהות היהודית היסודית, וממילא, חוסר ההכרה בקדושת חיי ישראל ובהיותם עם נבחר. מכאן נובע היאוש מהמלחמה על חיי ישראל, ההתפתות לכל מקסם שוא של "שלום", המחשבות על הפיכת המדינה ל"מדינת כל אזרחיה", והרצון לדכא את הציבור שנושא בגאווה את שם ישראל.

על כל פנים, במישור הבטחוני ניצבים אנו בפני שוקת שבורה, כשדם ישראל נשפך כמים, ובמקרים רבים צה"ל מסורס מלפעול כראוי. לכן גם השלטון המדיני אינו שלטון ישראל במלואו, אלא למחצה, לשליש ולרביע. אם יהודי אינו יכול להלך בבטחה ברחובות ירושלים העתיקה, למשל, או בין הרי השומרון, אם המדינה נמנעת מלפגוע במשגרי טילים לעבר ישוביה מפני שהם מסתתרים בתוך אוכלוסיה אזרחית עוינת – הרי משהו פגום באיכותו של השלטון. האם מדרדרים אנו למצב ש"אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"? (וכפי שמקובל במדינות מתוקנות בעולם שאם המדינה אינה יכולה לתת לתושביה את הבטחון המינימלי, חוזרת זכות ההגנה העצמית לידי התושבים עצמם).

לענייננו, קיימת השלכה חשובה לתאור המצב הזה לגבי המאבק על הארץ: לא ניתן להסתפק במאבק על ארץ ישראל ללא המאבק על בטחון עם ישראל! – וזאת משני טעמים שהם אחד:

א. המאבק שלנו על האחיזה בארץ יהיה חסר כל עוד לא נאבק בהצלחה בתפיסה הבטחונית השגויה, מפני שערעור הבטחון מערער ממילא את יסוד השלטון המדיני בארץ.

ב. כיון שתוכניות הנסיגה והעקירה למיניהן מהוות סיכון בטחוני ממדרגה ראשונה באופן ישיר וברור למדינה כולה – אסור להתעלם מהצד הזה ולא להאבק עליו, כאילו דמי ישראל הפקר הם ח"ו! אמנם הקלקול בזה שהממשלה רוצה למסור חלקים מן הארץ הוא קלקול יסודי ביותר, אך הקלקול של הזלזול בחיי ישראל ודאי שגם הוא קלקול יסודי ועמוק עד מאוד!

ומסתבר שאם היה הרצי"ה חי עמנו כיום, היה אף הוא זועק כארי ומרעיש עולמות בכל תוקף גם על העיוות הנורא המביא להפקרות הבטחונית ופגיעה בשלום עם-ישראל, כשם שבזמנו עמד בתוקף כנגד העיוות ביחס לחבלי ארץ-ישראל.

על כן, כיום הזה, מוטלת עלינו החובה למחות ולזעוק, לפעול ולעשות לא רק בכל הנוגע לקדושת הארץ, אלא הרבה מאוד גם בכל הנוגע לבטחון העם היושב בציון וקדושת חיי ישראל! עלינו להציב עמדה ציבורית תקיפה, היישר ממקור-הסמכות של התורה, לעומת המדיניות המעוותת והמבולבלת השוררת במערכות השלטון והנובעת מן "התרבות" הקלוקלת המנותקת מערכי הנצח של התורה. עלינו לחזק את התפיסה היהודית האמיתית והשורשית – על פי התורה הקדושה – בהכרה ביוקר חייו של כל יהודי; בהבדלה בין ישראל לעמים, בין "עמֵךְ כולם צדיקים" לבין הגויים הרשעים הקמים עלינו לכלותנו ולגזול את נחלתנו; בטיפוח ערך הנצחון על האויב, "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"; בחינוך ל"מוסר מלחמה" יהודי, היודע להשכים ולהרוג את מבקשי נפשנו ואת ערך הנקמה באויב, ועוד.

"זוהי תשובתה של תורה ונבואתה... הנבואה המייסדת המלכות בישראל, הקובעת סדר הנהגתה לדורות: והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו. 'רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה', 'תשכל מנשים אמך', 'וארור מונע חרבו מדם'. ואם ביחיד הבא להרוג יחיד כך – על אחת כמה וכמה ברבים הבאים להרוג רבים, ולחבל במציאות חיינו בארץ תחייתנו"[4].

במערכה הזו אשר לפנינו, האויב האמיתי הוא הערבים הנלחמים בעם היהודי בארץ ישראל. לעומת החולשה ומפולת-הערכים של מערכות השלטון, המדרדרות אותנו לכניעה לאויב ולאיבוד הבטחון – יקום עם ישראל ויצא לדרך חדשה-ישנה, "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".