רבי מאיר הלוי רוטנברג מאפטא, מגדולי תלמידי החוזה מלובלין, נולד בשנת תק"ך לאביו רבי שמואל. בצעירותו נפטר אביו, ואימו פייגא גידלה אותו לבדה. למד בישיבתו של ה"כתר כהונה", אב"ד סטאבניץ, ובהמשך דרכו נעשה לתלמידו של החוזה. על אף גילו הצעיר, כיהן ברבנות סטאבניץ לאחר שעזב ה'כתר כהונה' את העיר. משם עבר לאפטא, החליף את ה'אוהב ישראל' שהחל לשמש ברבנות מעז'יבוז', ובה גר עד סוף ימיו. לאחר פטירת החוזה ראו בו רבים מהתלמידים את ממשיך דרכו, והוא נעשה לאחד הגדולים שבאדמו"רי פולין. נפטר ביום כ"ה בתמוז תקצ"א ומנוחתו כבוד באפטא.
בחצר לובלין, המשופעת בצדיקים, לא ידעו מראש את מי ימנה הרבי לממלא מקומו. אולם רמז החוזה שלא יסתלק מן העולם טרם שימנה מנהיג. על כן, בערך בפרוס הפסח בשנת תקע"ה, בראותם שהרבי חולה וחלוש, החליטו גדולי תלמידיו (ובהם האור לשמים) שלא לנסוע אליו, כדי שלא יוכל למנות ממלא מקומו, וממילא לא יסתלק. ברם, לאחר כמה שבועות אחזתו להאור לשמים תשוקה לנסוע לרבו ללובלין, אבל הוא התגבר על עצמו ולא נסע. אחר עוד כמה שבועת אחזתו שוב תשוקה זו, והוא חזר והתגבר על עצמו ולא נסע.
ככה נמשך הדבר עד פרשת פנחס, שאז לא יכל עוד להתאפק, ונסע ללובלין לשבת. והנה, אצל הרבי מלובלין היה המנהג בקריאת התורה, שבכל פעם שהגיע הקורא למקום שאפשר לסיים שם, היה מביט על הרבי, ואם הרבי לא רמז לו לסיים, המשיך בקריאתו הלאה עד שרמז לו. בשבת ההיא צווה הרבי לקרוא להאור לשמים ללוי – בדרך כלל עלה הרבי עצמו ללוי – והקורא קרא כנהוג עד שלישי והביט על הרבי. הרבי לא רמז לו כלום, על כן המשיך בקריאתו הלאה ומפעם לפעם הביט על הרבי אם ירמוז לו לסיים. רק כשקרא הפרשה "יפקד ה' אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" רמז הרבי להקורא, ובזה סמך את רבי מאיר להיות איש על העדה.
*
עוד בחיי החוזה מלובלין, נסע לפעמים רבי מאיר אל תלמידו "היהודי הקדוש" מפרשיסחא זצוק"ל. כאשר רצה לחזור לביתו באחת מנסיעות אלו, ונכנס לקבל מהרב הקדוש ברכת הפרידה, אמר לו היהודי הקדוש שזאת הוא בטוח: שכאשר אומר איש ישראל הפסוק "שמע ישראל" בכל כחו פעם אחת, כבר נתייאש ממנו הבעל דבר לגמרי ויודע שלא יפעל שוב אצלו. מה עושה? נותן לפניו מדרגות רמות, וכך יכול לעשות עמו מה שלבו חפץ, כי כבר הוא שלו. מה יעשה האיש החכם להנצל מפח יקוש? ילך ליער ויצעק להשי"ת בלי הפוגות, ולא יזוז ממקומו עד שיינטלו ממנו כל המדרגות. פטרו לשלום, ונסע לביתו.
כל הדרך חשב רבי מאיר, ולא ידע למה אמר לו אלו הדיבורים. אך חלף ועבר איזה זמן, ובקומו בבוקר פתאום הוא שומע מה שהעוף מצפצף, מה שחמור נוער ומה שבהמה צועקת, ויודע מה שכל הברואים מדברים זה לזה, ולא ידע מאין בא לו זאת, עד שנזכר דברי היהודי הקדוש שאמר לו אז, כי מעשה בעל דבר הוא להושיט מדרגות בכדי להשיג את האדם. עשה כעצתו, ולא זז משם עד שנלקחו ממנו חזרה כל המדרגות.
אך דבר אחד נשאר לו, ואמר לאחר שנים לתלמידיו שילמדו ממנו זאת המדרגה, כי טוב ומועיל הוא לנשמה: לשלוח נשמתו לטבול בנהר דינור, וכאשר תחזור להגוף תהיה נקיה וטהורה מאין כמוה. וכהתימו לדבר נפל ראשו על סמוכות הכסא ונתעלף, ולולא ששמעו ממנו מתחלה הדברים הנ"ל היו חושבים שנגווע אל עמיו ונסתלק חלילה. כן נשתהה איזו שעה, עד שמעט מעט חזרה אליו נשמתו והתחיל לנשוב רוח חיים באפיו, וחזר לאיתנו ואמר להם: לא אוכל לתאר לפניכם גודל התענוג ונועם ידידות עריבות מתיקות נעימות יופי וטוהר וצחות הנשמה כעת.
*
כאמור, נסע רבינו כתלמיד אל היהודי הקדוש מפרשיסחא. אך עם ממשיכו רבי שמחה בונם זצוק"ל לא הסכים, ואף היה מהחולקים הגדולים עליו ועל שיטתו החדשה בחסידות. ברם, היו אלו עניינים נשגבים מבינת האדם הפשוט.
בעת שנפטר רבינו, היה איש אחד מבשר להרב הקדוש רבי שמחה בונם הבשורה הטובה (לפי דעתו) כי רבינו נפטר לעולמו, כי היו תמיד מחלוקות גדולות ביניהם. ורבינו שמחה בונם היה שוכב על מיטתו, ובעת ששמע זאת עמד ממיטתו, והיכה באצבעותיו ואמר: "דא מיינט מען מיך, ווארים ער איז דאך געווען מיין רוקען האלטער" (מתכוונים אליי, הרי הוא היה מחזיק אותי מאחור). ובי"ב אלול של אותה שנה נפטר רבי בונם.
תכונתו המובהקת של בעל ה"אור לשמים", בזכותה מונה לממלא מקום רבו, היא תשוקת הלב שאיננה נשלטת על ידי השכל. כאשר הרצון לנסוע לרבי נובע ממניע שכלי, אפשר לאסור אותו ברהיטי המח, ולהימנע מנסיעה בכדי להאריך את חיי הרבי. זוהי מדת כל אדם, היכול להשליט את המח על הלב ולחשב את צעדיו. אך בכדי להיות מנהיג, יש לגלות את פנימיות הלב, השולטת אף על המח. בכדי להוביל את העם במציאות המשתנה ללא הרף, נצרכת יכולת הכרעה דינמית שאיננה עומדת תמיד בכללי השכל. תכונה זו הפגין רבי מאיר גם בסיפור השני, כאשר ידע להתגלגל מכל ה'מדרגות' בכדי לשמור על הנקודה הפנימית של ההתמסרות ב"שמע ישראל". גם אם בחיצוניות מתרגש הלב, וגם אם מסתחרר הראש – פנימיות הלב אינה מניחה ליפול.
אמנם, יש דרגה שלמעלה מכך. זוהי פנימיות המח, השליטה אף על פנימיות הלב. פנימיות המח חושפת את ההיגיון הנסתר מאחורי רצון הלב ההפכפך לכאורה, ומחלצת ממנו דרך קבועה ויציבה (ואולי בעזרתה ידע היהודי הקדוש להנחות את רבי מאיר כיצד לנהוג).
בדרגה זו עמד גם רבי בונים מפשיסחא, אך רבי מאיר מאפטא איש הלב ראה את שיטתו כשכלתנית יתר על המידה. משום כך אמר עליו רבי בונים: "הוא החזיק אותי מאחור". בביקורתו שמר רבי מאיר על פנימיות המוח של רבי בונים שלא תחזור לאחוריה, ותהפוך לחיצוניות. ומשהסתלק לא יכל עוד רבי בונם לשהות בעולם.
