רגיל היה האדמו"ר מבאנילא לספר בכל ליל סדר שני סיפורים:
הסיפור הראשון: מהרב הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל בעל 'בני יששכר', שהלך לשמוע כיצד אדם פשוט עורך את הסדר, וכשהגיע אותו אדם לפסקא "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם", צעק בקול: "אחד", והאריך בו כבקריאת שמע. וכן ב"אחד" רשע, ו"אחד" תם, ו"אחד" שאינו יודע לשאול. כי חשב שדין "אחד" כאן כדין "אחד" שבקריאת שמע. ואמר ה'בני יששכר' שאדם זה הכניס כל הארבעה בנים לאמונת היחוד, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
והוסיף, שקודם לכן נאמר בהגדה "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". 'שחרית' ראשי תיבות ח'כם, ר'שע, ת'ם, ש'אינו י'ודע. דהיינו שכל ארבעת הבנים זוכים על ידי סיפור יציאת מצרים שלכם לקריאת שמע, דהיינו אמונת יחוד ה' בבהירות, כשחר שמאיר לכל.
לו היינו נוכחים באותו ליל סדר, היינו מן הסתם צוחקים לנוכח טעותו של היהודי הפשוט, שלא ידע בין ליל הסדר לקריאת שמע של שחרית. אך ה'בני יששכר' חש כי בתמימות הזו טמונה אמת גדולה: היהודי שכל 'אחד' מזכיר לו בטבעיות את ה' אחד, מסוגל להבהיר את כל המבוכות והקושיות ולהכניס אפילו את הרשע תחת כנפי האחדות הזו.
והנה, המלה 'אחד' נזכרת במעשה בראשית שלש פעמים, ובכל פעם בהקשר המבטא אחדות בממד אחר: האחדות בזמן (ממד ה'שנה' בלשון ספר יצירה) מבוטאת בפסוק "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". האחדות במקום (ממד ה'עולם') מבוטאת בפסוק "ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". האחדות האנושית (אחדות בממד ה'נפש') מבוטאת בפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
בכל אחד משלשת פסוקים הללו יש אחד מילים, ובכולם יחד יש יב בריבוע אותיות. אולם על מנת להגיע לשלמות האחדות – אחד בריבוע אותיות – יש לצרף לפסוקים אלו את כה אותיות הפסוק בו מבוטאת האחדות האלקית: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אם כן, שוב אנו פוגשים בארבעה "אחד", ומתבקש להקביל אותם לארבעת הבנים שלנו:
"יום אחד" הוא החכם, שהעיקר ברור לו כשמש ונצרך רק למסור לו את פרטי הלכות היום – "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
"מקום אחד" היינו הרשע, "והרשעים כים נגרש". צרתם היא פיזור הנפש בתענוגי העולם, המים התחתונים, ותיקונם הוא להיקוות למקום אחד ולשוב מכל המקומות שנדחו אליהם בגוף ובנפש.
"בשר אחד" רומז ליעקב איש תם, שרוב סיפורי התורה אודותיו נוגעים לארבע נשיו.
"הוי' אחד" אם כך, נותר כנגד הבן הרביעי, שאינו יודע לשאול. אליו יש לפנות ולומר לו: "שמע ישראל!". לאחר שנקיים "פתח לו" כראוי, יכול המרוחק שבארבעת הבנים להפוך לזה שיגלה את "הוי' אחד" יותר מכולם.
הסיפור השני: מה'אוהב ישראל' מאפטא זצ"ל, שהלך להאזין לעריכת הסדר של אדם אחד. וכשהגיע אותו אדם ל'והיא שעמדה', פירש: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". מה עמד לנו? "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", לא צדיק אחד בלבד עמד להתפלל עלינו [מלשון "ויחל משה"], "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". בכל דור ודור עומדים צדיקים להתפלל עלינו. ולא פירש יותר. למחרת בבוקר ראה הרב מאפטא את האיש בבית הכנסת ושאל אותו מה פירוש המשך הפסקא "והקב"ה מצילנו מידם". ענהו האיש: זהו סוד, ואין לגלותו... אמר לו הרב: "גוזרני עליך בגזרת מרא דאתרא שתאמר לי הפירוש". אמר לו האיש: "והקב"ה מצילנו מידם" שלא נצטרך להם.
רמז לשייכות החילוי לליל הסדר, נמצא בגימטריה של שניים ממרכיביו העיקריים: מצה מרור בגימטריה שבע פעמים מחלה (לשון ויחל שנדרש גם כ"נחלה מרוב תפילותיו"), ומכיוון שבשתי המילים 7 אותיות, הרי שזהו גם ממוצע כל אות. המחלה-חילוי של הצדיקים נועדו לעורר חמלה משמים, התעוררות רחמים שבזכותה נותן ה' דעתו עלינו – כנודע שהמוחין נמשכים בעיקר דרך הקו האמצעי, תפארת. והנה, בקערת הסדר המוחין מכוונים כנגד המצה, ואילו התפארת והיסוד מכוונים כנגד שני סוגי המרור – מרור וחזרת ("גופא ובריתא חשבינן חד" בזוהר).
השידוך הזה בין הסבל מעורר הרחמים של המרור להתעוררות השמיימית של המצה, מומחש בסיפור ציתות נוסף:
מרן הגה"ק מבעלזא זי"ע ועל כל ישראל, הלך פעם אחת לשמוע תחת החלונות בליל פסח האיך ישראל עושין הסדר. ושמע לאחד שהיה עם הארץ, ואמר: "בשעה שמצה ומרור מחותנים [במקום מונחים] לפניך". כשבא הרבי לביתו דרש כי כן הוא, שמצה ומרור מחותנים! וביאר הדבר במשל לבעל בית אחד, עשיר ונכבד, שרצה להשיא את בתו ומצא בן זוגה אשר הוטב בעיניו, בחור יפה עיניים ובן טובים. והיה הבחור עני גדול מונח באשפה לא עלינו, והלך בבלאי סחבות, אך כי מכל מקום הוטב בעיניו. מה עשה העשיר? הוציאו משם וילבש אותו מחלצות וגזר אומר לעשות מיד קשר החיתון.
אך הדרך לעשות בשמחה כזו סעודה יפה, בהכנת מאכלים יפים ומיני מתיקה, והעני הזה לא היה בידו כי אם פת חרבה. על כן ביקש מהמחותן העשיר להמתין עד שיכין צרכי סעודה – אך העשיר, מחמת שהבחור נשא מאוד חן בעיניו, לא רצה להמתין כלל, ועשה הקשר של החיתון על פת החרבה שהייתה בידו.
והנה בעת הסעודה הלך המחותן ולקח אחד מבלאי הסחבות וטמנו אצלו כדי שלאחר זמן יוכל להראות לו באיזה מעמד היה שלא יגבה לבו ויתגאה. אמנם אבי החתן גם הוא לקח אתו חתיכה אחת מן הפת החרבה, וכשהמחותן הראה לו בגד מבלאי הסחבות להזכירו ממעמדו הראשון, גם הוא הראה לפניו חתיכת הפת, להראות "ראה איך חשקת בי אף על פי כן, כי לא רצית להמתין אפילו בכדי שאזמין צרכי סעודה כראוי ועשית החיתון על פת חרבה הזה".
והנמשל מובן, כי המחותן הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוציאנו ממצריים ולקח אותנו לו לעם וכדי לזכור גודל השעבוד, ציוה לנו לאכול מרור. אמנם, אנחנו אוכלין גם מצה, הרומזת שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וכל כך מיהר הקב"ה עלינו לבל נשתקע שם, וכדי שייקח אותנו לו לעם. ואם כן שפיר מצה ומרור המה מחותנים, דוגמת המחותנים הנ"ל, כי המצה מראה מעלות ישראל והמרור מעלות הקב"ה.
פורסם לראשונה בעלון "נפלאות".
