רבי מרדכי מנחם מענדל קאליש, 'הרבי השותק' מווארקי, נולד בשנת ה'תרע"ט לרבי ישראל יצחק, מייסד שושלת וורקי והיה תלמידו של רבי מנחם מענדל מקוצק. כבר בחיי אביו הנהיג קבוצה קטנה של חסידי ווארקי, בהם מגדולי החסידים, שהדריך בדרכו המיוחדת בעבודת ה'. דרכו של רבי מנחם מענדל מיזגה בין חסידות וורקא הלבבית לחסידות קוצק החריפה, וחבורתו הייתה נקראת "לייב-גווארדיה" (=חבורת האריות). לאחר פטירת אביו, בכ"ב בניסן תר"ח, מיאן רבי מנדל לקבל את עול ההנהגה, במקומו הוכתר לאדמו"ר רבי שרגא פייבל מגריצא. הרבי מגריצא נפטר לאחר כחצי שנה בחג הסוכות תר"ט, ורק אז, בהוראת רבי מנחם מענדל מקוצק, ניאות לשבת על כיסא אביו והחל לכהן כאדמו"ר בוורקא. הצדיק מיעט מאד בדיבור, וגם דברי תורה לא השמיע אלא בקיצור נמרץ. בחג הפסח תרכ"ח חלה, ולאחר חג השבועות לקחוהו לוורשה, שם נפטר לאחר מספר ימים, בט"ז בסיון.
הפסוק במשלי אומר: "ואת צנועים חכמה". החכמה היא הברקה הבאה מלמעלה כאילו מעצמה, ומכונה "מוחין דאבא" בלשון הקבלה. תפקיד האדם הלומד הוא בעיקר להעמיק בה ולפתח אותה, בעזרת הבינה שהיא "מוחין דאמא". מהפסוק נראה, כי תכונת הצניעות הנשית – מוחין דאמא – יפה ליגיעה בתורה, והיא המושכת אליה יותר מכל את הברקת החכמה.
אולי גם בשל כך, נהג רבי מנחם מענדל ב"הצנע לכת" מאז צעירותו, ומעולם לא ראו את שקידתו בתורה. הוא העמיד פני סתם ילד שובב, וההצגה הצליחה מאוד: פעם אמרה אמו לאביו כי אינה יכולה עוד לעמוד בשובבות של "מענדל'ה שלך". אמר רבי יצחק בחיוך שהוא מוכן לעשות איתה עיסקה: בעולם הבא המגיע להם בעבור ילדיהם הם יתחלקו, ו"דוד'ל יהיה עבורך ומענדל'ה עבורי"...
בסופו של דבר הסתרתו לא עמדה לו. על אף שכילד לא הכיר בו איש חוץ מאביו, כמנהיג עדה סחף אחריו חסידים רבים יותר מאחיו הגדול רבי יעקב דוד מאמשינוב. המתנגדים ראו בכך הוכחה לרדידותם של החסידים, שלא הבחינו מי ראוי יותר להנהגה. אך החסידים הפכו על פיו את מאמר חז"ל: "לא יגעתי ומצאתי- אל תאמין", והאירו בעזרתו את הדרך בה נהג רבם.
על פי פשוטו, ה'אל תאמין' מתייחס ל'מצאתי'. אך החסידים טוענים: ומה אם אני רואה שיש כאן מציאה? אז לא אאמין שלא הייתה יגיעה, ורק צניעותו של הרבי גרמה לו להסתתר מעיני העולם. בדרך זו אפשר לפרש גם את חלקו הראשון של הפתגם: "אם אמר לך אדם: "יגעתי ולא מצאתי', אל תאמין". הענווה בה ניחן הצדיק גורמת לו לחוש רק את מה שלא למד, כאילו לא מצא. אך בשבילנו תורתו היא מציאה של ממש! אם כך, מה מקומו של החלק השלישי: 'יגעתי ומצאתי', תאמין"? זו המתנה אותה מקבל האדם על הכרתו בגבולות ידיעותיו, ועל יגיעתו בתורה בצניעות.
מרן רבי מנחם מענדל נהג לנסוע אל הרבי מקוצק גם כאשר נעשה רבי, עם כל ה'עולם' שלו [=חסידיו], מלבד תלמידו הרה"ק רבי בעריש מביאלא, שלא היה נוסע אתו לקוצק. מאחר ובקוצק שרר מחסור במים, להיותה עיר קטנה, היה ביקור זה למורת רוחם של חסידי קוצק, כי מרן רבי מנחם מענדל הגיע עם 'עולם' גדול שכילו את כל המים... כאשר נשען הרבי מנחם מענדל על העמוד, הלך חסיד קוצק והדליק את הסיגרי' שלו מהנרות שהיו על העמוד, ובכוונה נשען עליו. נענה מרן רבי מנחם מענדל ואמר לו: "יונגערמאן, דו לעהנסט זיך אהן אין מיר" [= אברך, הנך נשען עלי], ומאותו רגע ואילך לא היה בכחו להפרד ממנו, עד שנעשה לחסיד ווארקי נלהב.
בסיפור נוסף מתגלה ענוותו של רבי מנחם מענדל. למרות מעמדו כרבי לרוב חסידי אביו, נהג לנסוע כחסיד אל רבי מנחם מענדל מקוצק, אף שקבלת הפנים שם הייתה לעיתים חמה מדי... חסידי קוצק היו מפורסמים בעזותם, אותה הפגינו נגד חסידים ואף צדיקים מחצרות אחרות. החסיד הקוצקאי נשען על רבי מנחם מענדל בהתעלמות בוטה מקיומו, כבכדי להפגין עד כמה הרבי הזר אינו רצוי (לדעתו) בקוצק.
סיפורים רבים בסגנון זה נגמרים רע מאוד: בקפידה של הצדיק ובעונש הפוגע במבזיו. הסיפור הזה מתוק במיוחד: כאן הופך הרבי מווארקי את רשפי הבוז לנהר של אהבה. אפילו המים שאזלו, סביבם נסוב הריב, גם הם סמל מובהק של חסד.
רבי מנחם מענדל הוא חסיד של הרבי מקוצק, וכמותו הוא חריף וממעט בדיבור. אולם הוא גם הרבי של ווארקי – שאהבת ישראל עזה היא מהמאפיינים הבולטים שלה. במקום לכעוס, חשף רבי מנחם מענדל את הקשר הנסתר בינו לבין איש ריבו: "דו לעהנסט זיך אהן אין מיר" הוא אומר לו, ובתרגום מילולי- "הנך נשען בי"; בכך שאתה מזלזל בי אתה למעשה נתמך בי, מקבל ממני חיים ומשמעות. משמעות כזו יכולה לנבוע אפילו מן ההגדרה העצמית של המזלזל כ"זה שלא קשור" למזולזל בעיניו. אך גם אם הבין זאת החסיד, למה לא התנצל והמשיך לדרכו? מה גרם לו למהפכה עמוקה כל כך, עד שנטש את רבו הקודם והתמסר לרבי מווארקי?
לעתים אדם המתקומם בחריפות נגד דבר מה, מסתיר בתוכו פנימה זיקה עמוקה אליו (הנסתרת לרוב גם ממנו עצמו). את הזיקה הזו הצית רבי מנחם מענדל. במשפט אחד מכוון, במבט עין אחד, הרבי מגלה את אהבתו והחסיד מתאהב בו למעלה מטעם ודעת.
