רבי שלמה הלוי סג"ל נולד בשנת תצ"ח לאביו רבי מאיר. היה תלמיד מובהק למגיד ממעזריטש ורבי אהרון מקרלין, ומראשי החסידות בליטא. נודע כבעל מופת מופלא, ורגיל היה לומר כי "המופת הגדול ביותר הוא להכניס לתוך לבו של ישראל שפע קודש, שיהיה ביכולתו להתפלל לה' יתברך"
רבי שלמה תבע בחריפות אהבת ה' ויראתו גם בעת למוד התורה, וידידו אדמו"ר הזקן אמר עליו כי "הוא חי טפח מעל הקרקע". לאחר פטירת רבי אהרון מקרלין בשנת תקל"ב מילא את מקומו בקרלין, ובי"ז בתמוז ה'תקנ"ב, בהיותו בן 52, נורה ברגלו על ידי קוזאק בזמן קבלת שבת. לאחר פציעתו סיפר שנגזרה גזירה קשה על מחצית מעם ישראל, אך הוא הסכים להיות כופר נפשם. הצדיק מסר את נפשו ומת על קידוש ה' לאחר חמישה ימים, בכ"ב תמוז.
מבין תלמידיו הרבים, שלשת המפורסמים היו רבי אשר מסטולין – בנו של רבי אהרון מקרלין – שמילא את מקומו בקרלין, רבי מרדכי מלעכוויטש [ממנו יצאו שושלות קוברין, סלונים ועוד] ורבי אורי 'השרף' מסטריליסק.
אחד מחשובי חסידי אדמו"ר הזקן סבל ממחשבות זרות שהטרידו את דעתו, בפרט בענייני אמונה (לפי ערך אותו חסיד, שהיה כנראה אדם גדול). הלך החסיד אל רבו ופרש לפניו ביחידות את קשייו, והרבי הואיל לומר לפניו ביחידות מאמר חסידות, זכות השמורה רק לגדולי החסידים. המאמר יישב לחסיד את הראש, אך לא לאורך זמן. כעבור כמה חדשים חזרו הלבטים להציק והחסיד חזר אל הרבי. שוב הקדיש לו הרבי את כל כולו, ואמר בפניו מאמר נוסף – שאף הוא הועיל לזמן קצר. בפעם השלישית, הגיע החסיד אל הרבי לשמוע מפיו מאמר, אך כאשר צצו שוב מחשבות מעיקות לאחר מחצית השנה, החליט לנסוע אל רבי שלמה מקרלין, שפעל בסמיכות למקומו של האדמו"ר הזקן (מעשה לא שגרתי לחסיד חב"ד).
הגיע החסיד לקרלין בשעת בוקר, נכנס לבית המדרש, וראה את רבי שלמה מקרלין מניח תפילין לפני תפילת שחרית. בעת קשירת רצועת התפילין על האצבע יש הנוהגים לומר את הפסוק "וארשתיך לי", וכשנכנס החסיד עמד רבי שלמה במילים "וארשתיך לי באמונה". כאשר שמע זאת האורח, התחולל משהו בראשו ולבו וכל קושיותיו נעלמו לנצח. הצדיק אפילו לא דבר איתו, אך שלש מילים מתפילתו פתרו לתמיד את מצוקת החסיד (לא מסופר כיצד ידע החסיד שהפעם יחזיק מעמד, אך "לב יודע מרת נפשו", וכנראה יודע גם לחוש את הרפואה השלמה).
בלי שהיות עזב החסיד את בית המדרש, נסע בחזרה לרבו אדמו"ר הזקן, נכנס ליחידות ושאל: מדוע שלש מילים שלא הופנו אלי, הועילו לי יותר משלושה מאמרי חסידות מיוחדים? אמר לו אדמו"ר הזקן, בניגון כדרכו, "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים". שני סוגי צדיקים ישנם: צדיק אחד שנקרא "ציון", וכל מה שפועל הוא על ידי התורה שהוא אומר (ובכך רמז על עצמו), אבל יש צדיק אחר שהוא פועל רק ב"דבר ה'", באיזה 'ווארט' שיש בו עוצמה אלוקית, אך אינו תורה (וכזה הוא רבי שלמה מקרלין). בשביל זה צריך הצדיק להיות "ירושלים", שלמות היראה.
שני הצדיקים והחסיד מתגלים כאן בתפארתם: אדמו"ר הזקן באהבה ובתשומת הלב לחסיד במצוקה, רבי שלמה מקרלין באמונה בוערת המכלה כְרגע את הספקות, והחסיד עצמו בנכונות לסטות מהמקובל אך להישאר חסיד נאמן לרבו.
דבר זה כשלעצמו מפליא. החסיד קיבל לכאורה הוכחה שדרכו של רבו אינה מועילה לו, אך הוא חוזר אליו מיד לאחר שקיבל את מבוקשו בבית מדרש אחר. מדוע הוא אינו מתעכב לרגע, לפחות בכדי לדבר עם הצדיק שחילץ אותו ממצוקתו?
אלא שזהו בדיוק אופיו של חסיד חב"די, היודע להבחין בין מקרה פרטי לבין העניין בכללותו. גם אם מעניין אותו להבין מה קרה כאן, את עצם התקשרותו לרבו והאמונה בתורתו הוא אינו זונח בכהוא זה. לדידו, תורת רבו מיטיבה יותר מכל, להעלות את העולם כולו לה', וגם אם חסר לו דבר מה חייו בכללם עדיין שייכים לשם. כך אנו זוכים להבנה מיוחדת אודות דרכיהם השונות של שני הצדיקים, בעל התורה ובעל היראה ('ציון' ו'ירושלים' בלשון אדמו"ר הזקן).
להשפעת התורה, מסתבר, יש תאריך תפוגה. כשם שהאדם אינו יכול להתבטל מלימוד התורה על סמך לימודיו בימי ילדותו, כך אין החסיד מסוגל להתחיות יותר מחצי שנה מכח מאמר אחד בלא להוסיף ולחדש בו לאור מצבו העכשוי. צדיקים שעניינם תורה תובעים התחדשות מתמדת, דבר שהיה כנראה למעלה מכוחותיו של אותו חסיד.
לעומת בעלי התורה המשתנים תמיד, ישנם צדיקים הדומים יותר למלאכים. עבודתם קבועה ונצחית, והם אינם מתבלבלים מספקות באמונה. התורה בעיניהם היא הארה חד פעמית, המספיקה להם לחיים שלמים. התחדשות התורה היא תוספת גיוון ועניין מבחינתם (כפי שהמלאכים מתעניינים בתורתם של דרי מטה), אך היא איננה עיקר החיים. צדיק כזה יכול לקבוע בנפש, בשלש מילים, יתד מוצקה של אמונה שאינה תלויה בשינויים שעובר האדם.
אמנם עבור חסיד חב"ד הדרך העיקרית היא לימוד התורה, המתחדשת על ידי 'משה רבינו שבכל דור', ולא מהפך חד פעמי של מלאך. אך ישנה מעלה גדולה ב"דבר הוי'", הדיבור הקצר המנכיח את ה' בבהירות וחושף את נשמת הצדיק כולה דרך מילותיו. בניגוד לתורה, שיכולה להיתפס כנפרדת מנותנה, דבר הוי' קרוי על שמו בלי מסכים וכיסויים.
כדי להגיע למדרגה זו נצרכת יראה שלמה ואמיתית, יראה הרואה למולה את האין סוף בתוך העולם המבלבל. עם זאת, אף שהיראה היא רגש, הקשר בינה לבין התורה השכלית גדול מכפי שנדמה.
האמונה כשלעצמה נעלמת לגמרי ממודעות האדם, ויש צורך לגלות אותה בתוך הנפש. זאת עושה החכמה, ההופכת את החוויה החמקמקה להנחת יסוד מובחנת. החסיד נתקל בקושי לעבור את התהליך הזה, ולכן חווה ספקות באמונה. האדמו"ר הזקן ניסה לעורר זאת באמצעות היבט אחד של החכמה ודרש בפניו דרושים עמוקים. רבי שלמה מקרלין לעומתו, נאחז ביראה שחוויה כזו מעוררת, ובאמצעותה ניסח במילים קצרות את אותה הנחת יסוד.
באומרו "וארשתיך לי באמונה" רומז רבי שלמה לחסיד: הנח לניסיונות להוכיח את אמונתך, והיקשר בה כפי שכלה נקשרת בחתנה. זוג המחליט להנשא לא עושה זאת לאחר שבדק את כל האפשרויות האחרות, ואם תהרהר הכלה תחת חופתה בכל אלה שלא נישאה להם, מצבם יהיה עגום... הביטחון בבחירה מגיע רק לאחר ההסכמה להשליך את הספקות, ולא לאחר חיטוט בהם (שלא יגמר לעולם).
לכאורה, הסיפור מסתיים כאן. אך כל שדכן יודע, שלאחר החופה מגיעים החיים עצמם. רק אז נקשרים בני הזוג זה לזו בקשר חדש, של היכרות עמוקה וחיבור פנימי. שלב זה מתבטא בסיומו של הפסוק: "וידעת את ה'", וזאת קיבל החסיד דווקא לאחר חזרתו אל האדמו"ר הזקן. ברגע ששוחרר מנטל ההתלבטות, סייעה לו התורה לממש את החלטתו בפועל.
