אלפים ליוו הערב (ה') בחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים למנוחות את זכריה באומל הי"ד, חלל צה"ל שגופתו הובאה לארץ לאחר 37 שנים מאז קרב סולטן יעקב.
אחותו של זכריה אסנה, ספדה לו והתפללה כי "כל השבויים וכל הנעדרים יגיעו לאחדות עם המשפחות שלהם".
"אנחנו נפרדים ממך היום, ואני משחררת אותך לאדמה כי טובה הארץ מאוד מאוד. נוח בשלום על משכבך אחי היקר ותמליץ יושר עלינו. אנחנו בתקופה לא פשוטה ואני חושבת שכל מילה שלנו והתפילות שלנו צריכות לעלות יחד".
בהלוויה השתתפו רבים מבכירי המדינה ובהם הנשיא וראש הממשלה, בני משפחתו של באומל, רבים מחבריו למחלקה, אשר כמה מהם מכהנים כיום כראשי ישיבות, ואלפים שהגיעו ללוותו בדרכו האחרונה.
ראש הממשלה נתניהו: ״ביום הזה אנחנו זוכרים את יונה ז"ל, אנחנו זוכרים את אהבתו לזכריה, זאק, כך הוא היה קורא לו. את הכאב שלו, את הגעגועים, את האמונה שלו, את המסירות הבלתי נלאית שלו עד יומו האחרון להביא את זכריה הביתה. זה מילא את חייו, את יומו, את לילו, זה נהיה תכלית חייו, וכמה מצער שאינך פה איתנו, יונה, כדי לראות את שובו של בנך אהובך.
נמצאים כאן איתנו משפחתך, מרים, תיבדל לחיים ארוכים, אחיך שמעון, האחות אסנה, משפחת באומל על דורותיה ועמנו נציגי העם כולו.
מכובדיי, לפני שעה קלה נפגשתי עם הנשיא פוטין והודיתי לו בחום, בשם אזרחי ישראל ובשם המשפחה, גם כן על הסיוע באיתור ובהשבתו של רב-סמל זכריה באומל לארצנו. החזרת נעדרינו, החזרת נעדרי סולטן יעקב ביניהם, היא משימה קדושה שכל ממשלות ישראל בלי יוצא מן הכלל, כל אחת בתורה, ראתה כשליחות עליונה, והן פעלו למענה ללא לאות וללא הפסק מאז קרב סולטן יעקב לפני 37 שנים.
לפני כשנתיים נפגשתי עם הנשיא פוטין וביקשתי ממנו: "עזור לנו להחזיר את הבנים הביתה". הוא נרתם מיד, הוא אמר שיפעל באופן אישי, הנחה את אנשיו, והם קיימו מאמץ ממושך כדי להשיג את המטרה. ליוויתי את המאמץ הזה באופן אישי וכך עשו גם כוחותינו, המפקדים, שליחי זרועות הביטחון והביון שקיימו קשר רציף עם צבא רוסיה. כמה מהם היו איתי עכשיו במוסקבה וכולנו התרגשו בטקס הזיכרון וההתייחדות במשרד ההגנה במוסקבה כשנמצאו לידנו הפריטים האישיים של זכריה. חיילים רוסים נשאו את תמונתו של זכריה, והיה שם ארון עם הפריטים, עטוף בדגל ישראל.
ביממה המטלטלת הזאת חוזרת ונשנית בפי רבים מאזרחי ישראל מילה אחת: "צמרמורת". גם אני הרגשתי צמרמורת כשנתבשרתי שזכריה שוב איתנו, שעצמותיו זוהו ושנוכל לחלוק לו כבוד אחרון. חיכינו לרגע הזה 37 שנים.
ראיתי אנשים מזילים דמעה – למרות שהם נולדו שנים רבות אחר היעלמו של זכריה. שמעתי על אנשים ששלפו מן המגרות דיסקית ישנה ועל הדיסקית חרוט שמו של זכריה, בצד שמותיהם של נעדרים אחרים. הם ענדו את הדיסקית הזאת בצעירותם – בבית הספר ובתנועת הנוער.
השבת בנינו לגבולם נוגעת בנימים העמוקים ביותר של זהותנו כיהודים וכישראלים. 'כל ישראל עַרֵבִים זה לזה' – הוא מיסודות קיומנו. ערך הרעות – הוא משורשי הברית שקושרת אותנו יחד, כעם, כצבא וכמדינה. בשם ערכים אלה, בשם אהבת העם והארץ, יצא זכריה למלחמת שלום הגליל. קרב סולטן יעקב היה קרב מר וקשה. הוא השתתף בו בהיותו תלמיד ישיבת הסדר ולוחם שריון. סייפא וספרא התמזגו בדמותו. כך גם מעידים הממצאים שנתגלו סמוך לו – סרבל הטנקיסט והציצית.
הוריו של זכריה – יונה זיכרונו לברכה, ומרים, תיבדל לחיים ארוכים, לא נואשו. אבל גם אם יונה איננו כאן, רוחו איתנו. ואת מרים - סמל מופת של מסירות אם, לכם, קודם כל לכם, אנו פורעים את החוב המוסרי.
אמש, בעוד רגע מרטיט, נפגשתי בלשכתי עם אחיו של זכריה – שמעון, ועם האחות אסנה. ראיתי את היגון בעיניהם, ובד בבד חשתי בהקלה העצומה שלהם על הסרת אי-הוודאות. הם אמרו לי: 'שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה'. אני אמרתי להם שחייהן של משפחות שכולות נחלקות לשניים: לפני, ואחרי. אבל הוספתי מיד שבמקרה הזה החיים נחלקים לשלושה – לפני, תוך כדי, תוך כדי הציפייה ארוכת השנים, ועכשיו. הלב דואב וקרוע, כי אין דבר נורא מכאב השכול – אבל כעת, סוף-סוף, הפצע יתחיל להתאחות.
שני חבריו של זכריה שנפלו בסולטן יעקב – צבי פלדמן ויהודה כץ – עדיין לא איתנו. נמשיך להשקיע כל מאמץ להחזירם הביתה, וכך נפעל ביחס לכל נעדרינו ונופלינו ושבויינו האחרים. זוהי מחויבות שאין לה תפוגה.
מכובדיי, וביניהם ראש עיריית ירושלים משה לאון, אדמת ירושלים קולטת היום לתוכה את בן ירושלים – זכריה באומל. על סף חודש האביב, חודש ניסן, הוא ימצא מנוחה בין רגבי ארץ-ישראל. אחדות האומה אופפת את קברו. ועלינו תמיד לזכור: גם כשיש בתוכנו ויכוחים ומחלוקות – שהם חלק מן החיים במדינה חופשית ודמוקרטית – גם אז, הנקודה הפנימית שמאחדת אותנו בטוב וברע – חזקה מכל!
ברוח דברי הנביא זכריה –"והאמת והשלום אהבו", אני אומר לאחינו היקר זכריה באומל - ברוך השב הביתה. זכרך יהיה נצור בלב עמנו – לעד.״
