מי שמצביע משפיע, אבל מעט

הישגים או התגוננות?

כולם עסוקים בשאלות הפוליטיות הגורליות: האיחוד בין "עוצמה יהודית" לאלי ישי, העליה הצפויה בכוחו של "הבית היהודי", מי יהיה בראש, הליכוד או השמאל?, ממשלת ימין - דתיים או ממשלת אחדות לאומית, ועוד.

במידה רבה ניתן להכליל את כל ההתלבטויות והדאגות בשאלה אחת כללית: האם אנו עומדים בפני שינוי מציאות מדאיג בעליית השמאל לשלטון (או בתור שותפים בכירים בו), או שאפשר יהיה לנשום לרווחה בעוד קדנציה "בטוחה יחסית".

בשם הדאגה הזו הכל אפשרי, הכל קביל. פתיחת השורות בבית היהודי שהתחילה עם היגיון פוליטי לא קטן, הגיעה כבר למחוזות מוזרים.

ולמען האמת, ניסיון העבר מלמד שגם עליית כוחן של תנועות ומפלגות חיוביות יחסית, לא הניעה למעשה כמעט שום תהליך משמעותי חיובי. במקרה הטוב הצליחו ח"כים טובים להעביר עוד קדנציה מבלי לתת למציאות להידרדר.

זה לא מעט, אני לא מזלזל, אבל זה הסיפור בעצם.

השמאל מתקדם, הימין בולם

זה נכון לגבי ההתיישבות, זה נכון לגבי המצב הביטחוני והוויתורים המדיניים, זה נכון לגבי הזהות היהודית, לגבי חקיקה, ולמעשה לגבי כל נושא מהותי.

אם נשקלל את כוחם היחסי של חברי הכנסת היוצאת, מסיעות שונות, האוחזים בתפישות לאומיות ודתיות חיוביות (ברמה זו או אחרת) היינו מצפים להרבה יותר פעולות חיוביות, להרבה יותר התקדמויות. העובדה שכמות כה נכבדה של חברי קואליציה "טובים", הצליחו לכל היותר למזער נזקים ולבלום תהליכים שליליים, מדברת בעד עצמה.

לשם המחשה, נגיד שהשמאל עולה מחר לשלטון ומקים ממשלה צרה הכוללת את מפלגות המרכז – עבודה – מרץ. יש למישהו ספק שתוך זמן קצר יתחיל "תהליך מדיני" שיבשיל במהרה לפעולות כוחניות קשות בדמות הריסת יישובים ולמסירת חבלי מולדת נוספים לאויב? מישהו חושב שהשמאל יספור בכלל את טענות הימין, אם רק יהיה לו רוב קטן למימוש חלומותיו?

מדוע כשהימין עולה לשלטון אין תמונת ראי של הציור הזה? מדוע תהליכים מהירים וכוחניים של כיבוש הארץ, החלת ריבונות, הכפלת גודל הישובים ביו"ש, שינוי שיטות המלחמה בטרור, ועוד דברים רבים לא יקרו כאן גם אם בנט יקבל 20 מנדטים וימונה לאחראי על משרד הביטחון?

אם הדבר יתרחש, ובנט יישב על כסא שר הביטחון, יהיו לדבר ודאי כמה השלכות חיוביות. נראה אולי פחות הריסות בתי יהודים, פחות צוים מנהליים (טוב, אולי הגזמתי..) ואולי עוד כמה מחבלים הרוגים. אבל זהו, בגדול, פה זה ייעצר.

במישור הזהות היהודית, אם תקרה כאן ממש הפתעה גדולה והמפלגות הדתיות יגדילו את כוחן באופן דרמטי, הדרדור המתמשך אולי ייבלם קצת, אולי אפילו ייעצר. אבל חקיקה דתית? יצירת מגמה הפוכה של החלת התורה על חוקי מדינת ישראל? מה פתאום, על זה אף אחד אפילו לא חושב.

עכשיו תשוו את זה לאגרסביות החקיקתית של יאיר לפיד ששינה תוך זמן קצר את הסטטוס קוו המקודש בתחום הישיבות מבלי למצמץ – יש למישהו ציור שתהליך דומה לזה מתרחש שוב אך באופן הפוך?

הדמוקרטיה בשירות השמאל

הבוחר הלאומי ⁄דתי נקרא לדגל על מנת להגן על היקר לו, לא על מנת לכבוש יעדים חדשים. עוד קדנציה ללא קריסה נתפשת כהישג מרשים. יותר מזה אנחנו לא צריכים..

כל מערכת בחירות נתפשת על ידי הימין והדתיים כעוד משוכה שצריך לעבור כדי לשרוד, הרבה יותר מאשר הזדמנות לקבוע סדר יום חדש, מרענן ומקדם.

מדוע זה ככה? מדוע הימין לא חותר אלי הכרעות והישגים אלא רק מתגונן?

בפשטות ניתן להגיד שכל הישג אמיתי לימין הוא קריאת תגר על גבולות הדמוקרטיה כפי שמוקדי הכוח במדינה - התקשורת ובג"ץ, מציירים אותם, וכל התקדמות כזו מחייבת מלחמת עולם מתישה עד בלתי אפשרית כנגדם.

על כן מפלגות הימין מתהדרות בכל הישג קטן, בעוד השמאל חותר אלי שינויים דרמטיים.

זכורני שבליל הבחירות תשנ"ו כשהלכנו לישון עם פרס וקמנו עם נתניהו, הפרשנים הזחוחים הסבירו היטב מדוע אוסלו ג' כבר פה, כי פרס ניצח, ומה זה משנה בכמה, אך כשהתבררה התוצאה כולם הבהירו שלנתניהו יש רק רוב קטן ולכן אין לו מנדט לכלום..

מה כל זה אומר למעשה?

כנראה שנכון ללכת להצביע כדי לבלום את הכוחות השליליים. אפילו ניתן לומר שיש לתת כתף ותמיכה לאלו שמנסים לקדם את הראוי לקידום בתוך המשחק הפרלמנטרי. חבר אני לכל אשר ייראוך.. אז בסדר, נלך להצביע..

אבל חשוב גם לזכור שאת המהפכות הגדולות ואת החידושים החשובים לא עושים שם, בתוך הגבולות הצרים המוכתבים ע"י בג"ץ והתקשורת.

התהליכים החשובים מתרחשים מחוץ לבניין הכנסת. חלק מתוצאות התהליכים הללו אולי יבואו עם הזמן לידי ביטוי גם בכנסת. אולי.

על כן הבחירות אולי מעניינות, אפילו משמעותיות לכל מיני עניינים, אבל בעיקר בתור התגוננות כנגד המגמות השליליות. מי שיחפש שם את פריצת הדרך המקווה ואת השינוי המיוחל עלול להתאכזב, וחבל.