הגיע הזמן לרפא את הרפואה

במאמרים הקרובים אשתדל להציע קוים לדמותו של משרד הבריאות המתוקן במדינה היהודית שבדרך.

על מנת להציג נושא זה, ראשית יש להסביר מדוע יש בכלל צורך להידרש אליו. כל יהודי ירא שמים, המעוניין לחיות את חייו הפרטיים והציבוריים על פי רצון ה', יוכל בקלות להצביע על אינספור ליקויים מהותיים במערכות הציבוריות הפועלות כיום בארץ הקודש, בהשוואה להתנהלות אותה דורשת תורתנו הקדושה.

כנראה שכל בר בי רב, יודע שמערכות הבטחון, החינוך והמשפט למשל, פועלות לעתים קרובות באופן המנוגד לחלוטין לרצון הקב"ה, דבר שעולה לעם ישראל בקורבנות רבים בגוף ובנפש, ה"י. בעקיפין הדבר פוגע, להבדיל, גם בגויים, בין אלה השוכנים לעת עתה בארץ ישראל ובין שאר אומות העולם ואכמ"ל.

מה לגבי משרד הבריאות? כאן המצב שונה. גם אנשים יראים ושלמים, יאמרו בדרך כלל שאמנם יש צורך לתקן אי אילו דברים במשרד הבריאות, בעיקר למנוע עוולות ושחיתות וכדומה, אבל נראה שלא דרושה מהפיכה מהותית כמו במשרדים האחרים. ברצוני לטעון שהתנהלותו של משרד הבריאות, מביאה לפגיעה בגוף ובנפש קשה יותר אפילו מהמשרדים שהוזכרו, רח"ל, ולפיכך דרושה מהפיכה יסודית לפחות כמו בשאר המשרדים. התיקון נעוץ ביישום עקרונות תורניים לאור פנימיות התורה.

נקודת המוצא שלנו היא אמרתו של בן בג בג "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה", וכמבואר במחזור ויטרי – שכל חכמות העולם כלולות בתורה. באותו אופן שהתורה מדריכה אותנו כיצד לקיים מערכת משפט וכיצד להילחם בצבא, היא מדריכה אותנו כיצד לעסוק ברפואה. עלינו לעסוק ב"חולין על טהרת הקדש", ובמדינה היהודית לא מספיק שהרופא יהיה שומר שבת, ומקפיד עם מטופליו על הלכות צניעות וכדומה - בעוד האופן בו הוא מרפא זהה לחלוטין לרופא הגוי. העיסוק בפרקטיקה הרפואית עצמה צריך להיות על פי תורה.

"ובלבד שידע כי שאמיתת הרפואה ממנו"

על מנת להתחיל ולהבין איך התורה רואה את מערך הרפואה המתוקן, נתבונן בהלכה הפסוקה בשולחן ערוך (יו"ד ס' שלו). הסימן פותח בכך ש"נתנה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא" וכו. הט"ז מיד מרגיש בקושי הלשון שאם זו מצוה לרפא, מדוע כתוב בתחילה "רשות"? נביא את הט"ז בלשונו הזהב: "דרפואה האמתית היא עפ"י בקשת רחמיםדמשמיא יש לו רפואה, כמ"ש מחצתי ואני ארפא, אלא שאין האדם זוכה לכך, אלא צריך לעשות רפואה עפ"י טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות וזהו נתינת רשות של הקב"ה, וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו...". הט"ז מדגיש שכל עניין הרפואה בידי אדם הוא בדיעבד! וכן ה'יד אברהם' מסייג: "ובלבד שיהא ליבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנווידרשנו, ולא יכוון שהכל תלוי בסם פלוני ובאיש הרופא..."

לדברים אלה מצטרפים דבריו הידועים של הרמב"ן בפרשת בחקתי :"ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות... ברצות ה' דרכי איש – אין לו עסק ברופאים". וכן סיפור פחות ידוע על הגר"א, שפעם חלה דוד, אחיו של הגר"א, והגר"א הלך לבקרו, ומצא שם שני רופאים מפורסמים מאמסטרדם ופטרבורג, ואמר לו הגאון מה לך ולרופאים? ה' רופא חולים! ואמר לו הרופא מאמסטרדם, וכי לחינם ברא הקב"ה רופאים ורפואות? והשיב לו וכי לחינם ברא הקב"ה חזירים? אלא לערלים וטמאים. הרופאים גם כן לגוים ולא לישראל, ה' רופא חולים! (מופיע ב'מעשה רב החדש').

כמובן שאין בדברים הללו כדי לערער על ההלכה הפסוקה בשו"ע ובשו"תים הרבים, שמותר ואף חובה לפנות לרופא בעת הצורך, וכמו שכתב החיד"א בברכי יוסף: "ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו... רק ידבק בקונו... ובו יבטח דוקא".

שלב ראשון: חינוך לייחס נכון בין רופא ומטופל

נראה שהתיקון הראשון (כאמור, עפ"י סדר הדינים בשו"ע) במשרד הבריאות היהודי, הוא החינוך לבריאות, הן חינוכם של העוסקים ברפואה והן של הזקוקים לרפואה – כלל הציבור. התודעה שמלווה כל הליך רפואי חייבת להיות תודעה של דיעבד, וממילא להשתדל להתערב מעט ככל האפשר, וההתערבות צריכה להיות כמה שפחות אגרסיבית (להימנע ככל האפשר מניתוחים, כימיקאלים וכדומה), והעיקר שהקב"ה יהיה נוכח באופן מלא... כיום, מערכת הבריאות מתקדמת בצעדי ענק, אבל לגמרי בכיוון ההפוך.

עם השנים, המערכת הרפואית מתערבת יותר יותר בכל פרטי החיים, ובכך מרחיקה במתכוון כל נסיון להתחקות אחר שורש הבעיה, הן ברמה הפיזית, וכמובן שברמה הנפשית והרוחנית. התלות ברופא הופכת להיות מוחלטת. אם בעבר היו פונים לרופא בעיקר במצב של פיקוח נפש, כיום, כל מי שמתקשה להירדם בלילה, פונה לרופא ומתחיל מיד בטיפול תרופתי. אם כן, חינוך הציבור למעמדו של הרופא מול המטופל, הינו השלב הראשון.

המשך יבוא בעז"ה...