חבל על הזמן

יום אחד קבעתי פגישה עם פקיד במשרד ממשלתי. הגעתי עם תיקי שהיו בו מסמכים נדרשים ומחשב נייד קטן המיועד לכתיבה.

הגעתי בדיוק בזמן והתיישבתי על הכיסא הפנוי שהיה מולו. הפקיד, אדם אלגנטי כבן שלושים וחמש עם זקנקן מכסיקני מסודר, העיף בי מבט ותקתק במחשבו.

"קבעתי איתך פגישה לשתים עשרה וחצי", אמרתי.

הוא הציץ בדף שהיה מונח לפניו, שאל לשמי וכאשר התברר לו שאכן כן, הפיקו פניו אכזבה.

"אני חייב לגמור משהו", פלט והמשיך לתקתק במרץ.

עברה דקה, חלפו שתיים, והפקיד המשיך להתרכז במחשבו.

"צריך סבלנות בחיים", אמרתי לעצמי וניסיתי לקרוא פרוספקט משעמם.

מישהו צלצל והפקיד החל לפתח איתו שיחה שנמשכה כחמש דקות.

כאשר הניח את השפופרת על כנה הייתי בטוח שכעת אזכה לטיפול המיוחל בענייני, אבל הוא חזר למחשבו.

"אפשר להבין אותו", חשבתי בלעג מר, "המחשב הרבה יותר מעניין ממני. הוא מכיל עולם ומלואו ולא רוצה ממנו דבר, ואילו אני בשר ודם מוגבל שמגיע לבלבל את מוחו".

"אבל איזו חוצפה!", התקומם יצרי הטבעי, "הרי זאת העבודה שלו וקבענו פגישה מראש!"

סימנתי לו בתנועת יד כאומר "מה קורה?!"

הוא הניד עפעף מתחת לגבה מקומרת ואמר: "רגע, קצת סבלנות, אדוני".

גייסתי את שאריות סבלנותי שעוד נותרו והחלטתי להמתין עוד דקה אחת על השעון.

הדקה חלפה ברחשי הקלדתו ורעשי מחשבתי. הפקיד הזה יושב מולי רבע שעה ומתקתק כאילו שאני אוויר. לאיפה הגענו היום באחרית הימים?! איך בנאדם לא מבין דבר כה פשוט, שהזולת הוא בנאדם בדיוק כמוהו?!"

חלפה הדקה והוא שיחק עם העכבר. לא התאפקתי. הצצתי על המסך ונפגעתי. זה היה עמוד פייסבוק...

לא ידעתי מה לעשות. אף פעם לא עמדתי במצב שבו אני צודק במאה אחוז והשני טועה במאה אחוז, אבל כעת, אחרי למעלה מחמישים שנה, הגיע הרגע המיוחל. יכולתי להזהירו שאתלונן עליו אצל מנהל הסניף, יכולתי לקום ולהרים קול זעקה, יכולתי להתפלל שיפסיק להתעמר בי, אבל כדרכי העדפתי ללכת על פתרון יצירתי.

שלפתי מתיקי את מחשבי הנייד, הנחתיו על פיסת השולחן שנותרה והתחלתי לעבוד על סיפור שהייתי צריך להשלים.

הוא הסתכל לעברי בתדהמה, חייך במבוכה, קפץ את פיו ואמר:

"אדוני, מה אתה עושה?!"

"אני רואה שלא אכפת לך מהזמן שלי, אבל לי אכפת! גם לי מחשב וגם לי יש עבודה...". המשכתי לתקתק.

"טוב", אמר, "אם זה מרגיע אותך תעבוד על המחשב שלך עד שאסיים בעוד חמש דקות".

וכך ישבנו. הוא מול מסכו ואני מול מסכי, כל אחד גולש בעולמותיו.

ואכן נרגעתי. נכנסתי לתוך המילים, המשפטים והמשמעויות, עד שהשלמתי את הסיפור.

ואז עלה בדעתי לרשום קצרצר על הסיטואציה המגוחכת שבה אני שרוי עתה.

"כן, אדוני", אמר הפקיד בתום הזמן שהקציב, "במה אני יכול לעזור לך?"

"אולי תוכל לחזור למחשב שלך לעוד חמש דקות?", ביקשתי, "אני רוצה לגמור איזה סיפור קצר ואחר כך אתפנה אליך..."