מתימן יבוא

"ערב טוב", כחכחתי בגרוני, "אני מחפש שידוך לבתי".

"בת כמה היא?", שאלה השדכנית יראת השמיים.

"בת עשרים ואחת".

"מאיזה מוצא אתם?", שאלה.

"נולדנו בארץ", ניסיתי להתחכם.

"מאיפה הוריכם?", רעם הקול מהעבר השני.

"שלושה רבעים מעיראק ורבע מטוניס".

"אני מבינה", אמרה לאחר שתיקה קלה והוסיפה, "מה צבע עורה?"

"תשמעי", אמרתי בחלחלת מה, "היא בחורה מוכשרת, בעלת חוש הומור, יש לה כישרון תיאטרלי..."

"לזה נגיע בסוף", ענתה בקוצר רוח, "מה צבע עורה?"

"בין שחור ללבן", עניתי, "בעצם בין חום לוורוד".

"שוקו?", שאלה השדכנית.

לא ידעתי אם לצחוק או לצעוק. נשכתי את שפתיי ועניתי: "מוקה".

"איזה מוקה בדיוק?", שאלה.

"מוקה, פשוט מוקה", כמעט בכיתי.

"יש כמה סוגי מוקה", הסבירה, "בהיר או כהה".

הנפש האלוקית שלי התפרצה לשיחה:

"תשמעי גברתי. אני רוצה למצוא שידוך לבתי. היא סיימה סמינר עם בגרות בהצלחה, כול הציונים שלה מעל 90..."

"לזה נגיע בסוף", קטעה אותי, "אני חייבת לברר את הצבע המדויק שלה".

"הצבע שלה הוא כמו מוקה של תנובה", אמרתי כשאני נדהם מהרזולוציה הגבוהה שנקלעתי אליה בעל כורחי.

"רציתי לברר כמה פרטים לגביך ולגבי אשתך. לאיזה זרם אתם משתייכים?"

"היינו ברסלברים, קוקניקים, חבדניקים, ספרדים. כעת אנחנו חבקוקיים-ספרדים" ניסיתי לאחד בהגדרה משונה את חלקיקי נפשנו האלוקית.

"יש לך חליפה וכובע?", נמשך מסע הייסורים האלחוטי.

"לא", עניתי, "אבל אשתי מסתדרת עם זה. רציתי לשדך את בתי..."

"אתה לובש חולצה לבנה?", שאלה ברחל בתי הקטנה.

ייבבתי בנפשי כלפי שוכן מעונה: "ריבונו של עולם. מה רציתי בסך הכול? שבתי תקים בית בישראל. למה אני צריך לדבר על כול ההבלים האלה?!". עניתי בכוח עילאי: "חולצת תכלת פשוטה", ומיהרתי להוסיף: "אבל בשבת אני לובש חולצה לבנה!"

"לאשתך יש מטפחת, כובע או פיאה?"

"מטפחת", עניתי ולבי זעק כמעט בקול: "אלוקים אדירים! התקרבנו אליך כי ראינו את עוצם גדולתך בבריאה ושכלך הנפלא בתורתך. ותראה מה נשאר מכול זה: חליפה ומגבעת, כובע, מטפחת ופאה נוכרית, חלב, מוקה ושוקו. נכון, אנחנו רק חוזרים בתשובה שבורי לב, אבל אם תיתן לנו כוח, נהפוך את היהדות על פניה! נביא את המשיח על אפם ועל חמתם של כל שומרי החומות!"

"עוד שאלה אחת", קטעה השדכנית את זעקתי הפנימית, "האם תהיו מוכנים לשדך לה חצי תימני וחצי חלבִּי?"

לא ידעתי אם לסיים את השיחה ולנתק קשר עם השדכנית מספר אחת במגזר או להמשיך במשחק הצבעים הבשרי-חלבי. לבסוף עניתי: "אני מוכן לחתן את בתי עם תימני גמור, שיהיה אפילו בצבע שוקו, העיקר שיהיה בנאדם!", סיימתי כמעט בזעקה.

המילה "בנאדם" הדהדה בכול רחבי האפרכסת.

"אם ככה", ענתה ללא הסוס, "יש לי בשבילך הצעה..."

וכך, בזכות איפוקי, זכיתי לחתן יקר, תלמיד חכם ובעל מידות, והעיקר - בנאדם. ככה יבוא גם המשיח, הרהרתי בחופתם, מתימן יבוא.