מאופקים לגוש הנצור​ - פרק שני בסדרה

חלפו שבועיים מהמסע הקודם.

הנהגת המתיישבים הודיעה על קיום אירוע המוני נוסף, במטרה לפרוץ את המצור על הגוש. פארק ליד העיירה אופקים נבחר כנקודת ההתכנסות.

משבר האמון בין ההנהגה לבין הפעילים כבר היה גלוי וברור, והפעילים הגיעו למקום במוצהר כדי לפעול עצמאית, ולהוציא קבוצות שיצעדו לגוש ללא תיאום וללא תלות בהנהגה.

המרחק מאופקים לגוש הוא כ 50 ק"מ. מרחק מאתגר לכל הדעות אפילו בהליכה גלויה ורגועה. בתנאי המאבק הנוכחי, בהליכה מבצעית המחייבת בסיומה פריצה בהפתעה, מדובר בהכרח בצעידה של שתי לילות עם הפסקה למנוחה בשעות היום.

בערב התחלקנו לקבוצות. בקבוצה שלנו היו כמאה וחמישים איש. למודי נסיון התארגנו הפעם טוב יותר. הצטיידנו במים, וסיכמנו עם צוות לוגיסטי רכוב על חבירה באור ראשון, למטרת אספקת מים ואוכל.

קבוצה אחר קבוצה, התחמקנו מהפארק בשקט.

האירוע הציבורי אמור היה להתרחש בצומת אופקים. כדי להימנע מהתגלות, ביצענו איגוף רחב מצפון לאזור האירוע, ואז מערבה. תוך כדי צעידה שמענו את קולות האירוע בו יצאו עשרות אלפים לצעדה לכיוון הגוש, אך המשטרה חסמה את הציר, ואז, כידוע, אין מה לעשות..

הפעם, בשונה מהפעם הקודמת לפחות נחסכה מאיתנו האכזבה, וגם זה משהו..

צעדנו כל הלילה דרך מושבים, שדות חקלאיים ושטחים ריקים. הנגב גדול ורחב ידיים..

לקראת בוקר הגענו, כפי שתיכננו, לנחל הבשור, בו קיווינו למצוא מנוחה בשעות היום בצל הצמחייה. בטעות נכנסנו לשמורת בנות יענה הקיימת במקום, וזה היה קטע בפני עצמו..

מצאנו את עצמנו באור ראשון מותשים מכשלושים ק"מ של צעידה, וזקוקים למנוחה ולאספקת מים ואוכל. לאחר קשיים מרובים הצלחתי ליצור קשר עם הצוות הלוגיסטי הרכוב. מסתבר שהם נמצאים כשני קילומטר מאיתנו, על סף צוק תלול שאינו מאפשר להם התקדמות נוספת לכיוונינו.

אם ההר לא יבוא אל מוחמד, כנראה שמוחמד יבוא אליו.. למרות התשישות יצאנו שלושה למסעון נוסף..

חברנו אל הצוות, והעמסנו על עצמנו ככל שיכולנו, בעיקר בקבוקי שתיה, ומעט אוכל. להאכיל ולהשקות מאה חמישים איש זה לא צחוק.. איזו שטות שבאנו רק שלושה. הודינו לצוות שמיהר לדרכו לטובת סיוע לקבוצות נוספות, והתחלנו לחזור לכיוון קבוצתנו החונה בנחל.

עכשיו כבר השמש זרחה והיום האיר לחלוטין, מולנו, על צלע גבעה שולטת, נחשו מה? תצפית צבאית.

אין טעם להסתתר מפני החיילים. הם ראו את רכב האספקה, הם רואים אותנו, והם יעקבו אחרינו ויזהו את הקבוצה. נו, זה מה יש. אנשים צמאים ורעבים ומחכים לנו.

חזרנו לסבך הצמחייה. במקום בו חנינו אין ממש עצים, יש המון שיחים קטנים שניתן עם הרבה יצירתיות ומזל למצוא ביניהם משהו שמזכיר צל. מצאנו את חברינו למסע שרועים פה ושם, מנסים להתמודד עם השמש והזבובים.. שיא הקיץ, אמצע הנגב, לא תנאי צימר אופטימליים..

לא לקח זמן רב עד שכלו המים מאחרון הבקבוקים. ומה הלאה? ומה עם אוכל?

אנשים החלו להישבר. קשה להאשים אותם. אחרי כזה לילה, ולפנינו אתגר לא קטן בלילה הבא, כשהעברת שעות היום בתנאים הללו היא אתגר בפני עצמו.

מתוך דחף לעידוד קמתי וסיפרתי על לוחמי דוד אשר הגיעו לנחל הבשור, חלקם חצו אותו וחלקם לא..

ולפתע רעש עמום של כלי רכב. הרעש מתגבר ואנו קולטים שכוח צבאי רכוב בדרך אלינו, בתוך הנחל. נו טוב, הרי התצפית זיהתה אותנו. הגיע רגע העימות מוקדם מהצפוי, לפחות חסכו לנו את ההליכה של הלילה הבא..

מצבנו לא אפשר לנו שום סוג של הימלטות או התנגדות. בקושי יכולנו לפתוח את העיניים.. הנחנו שכאן נגמר המסע..

ואז הוא הבליח מבעד לשיחים. ג'יפ האמר צבאי בודד, ועליו קצין ושלושה חיילים ונעצר בסמוך אלינו.

המחשבה שרצה לי בראש היתה, "מה הם חושבים לעצמם, איך הם מתכוונים לעצור אותנו עם כוח כזה?"

אבל להם היו כוונות אחרות לגמרי.

הקצין וחייליו קפצו מהג'יפ ופרקו בזריזות כמויות של ארגזים. ארגזים של שתיה, ארגזים של ירקות, לחם, גבינות, פירות, מה לא.

אנחנו שתקנו כי היינו בהלם, והם לא הוציאו מילה מהפה, מסיבותיהם הם. לבסוף, כשהם כבר עלו לג'יפ, לא התאפקתי, ניגשתי לקצין ושאלתי אותו האם נכונה השמועה שלפני שבועיים, במסע הקודם, התצפית זיהתה אותנו ולא העבירה דיווח?

הוא שתק מעט, ולבסוף ענה "אני יודע על מה אתה מדבר", ונתן הוראה לנהג לנסוע.

לאחר זמן שמעתי את הסיפור המלא. מסתבר שחיילי התצפית, שוב פלס"ר גולני, זיהו אותנו חוברים אל רכב האספקה ובעיקר הבינו את המשמעות של מאמצינו בסחיבת בקבוקי המים.

הם החליטו לסייע לנו בדרך מקורית ונועזת. הם עלו על ההאמר שלהם, נסעו למחנה הצבאי הסמוך, נכנסו למחסן חדר האוכל והעמיסו מכל הבא ליד..

העובדה שקצין פיקד על הצוות הזה מרשימה במיוחד.

נשארנו בנחל הבשור כל אותו היום, בתנאים לא פשוטים, אך עם המון אוכל ושתיה.. ובעיקר עם תחושה נפלאה. גייסו למבצע הגירוש עשרות אלפי חיילים ושוטרים, אבל הנה, לא כולם נגדנו.

עם שקיעה יצאנו שוב לדרך. צעדנו שוב שעות ארוכות עד שמצאנו את עצמנו לאחר חצות מול פרוזדור כיסופים. כמו בסיום המסע הקודם, הצלחנו ליצור הפתעה ולהתפרץ אל אזור הפרוזדור המאובטח. לאחר הפריצה הוקפצו למקום כוחות רבים שהחלו בסריקה ובמעצרים.

חלק מחברי הקבוצה הצליח להגיע לתוך הגוש וחלק נעצר.

אני לא הגעתי לגוש, נתפשתי על ידי חיילים ממש על יד המחסום. ניסיתי להרגיע אותם שאין להם מה לחשוש מבריחה כי אני אחרי צעידה של חמישים ק"מ, ראיתי בעיניהם שהם לא מבינים..

יחד עם רבים אחרים, ביליתי את השבת הזו בכלא דקל, ומיד במוצאי שבת נזרקנו החוצה.. שירות בתי הסוהר לא ידע להתמודד עם כמויות העצורים ועם אי ההזדהות של רבים מהם.

מיד עם השחרור, חזרתי לאופקים, יצרתי קשר עם תושב הגוש שרשאי היה להיכנס, ובזהותו הבדויה נכנסתי.. הפעם בנהיגה ברכב, בנחת..

בגוש עצמו הגירוש כבר החל למעשה. יחד עם חברים נוספים השתדלנו לפעול בתחומי עשייה שונים אשר אולי אין כאן המקום לפרטן.. עד כמעט לסיום החרבת הגוש.

אפשר לראות בסיפור הזה (ובקודמו) עוד תיאור חוויתי של התרחשות מסעירה, (סיפורי 'מורשת קרב' בצה"לית מדוברת), אך אני נוטה להתרכז דווקא במישור התובנות והלקחים. זכיתי עם רבים אחרים להיות בלב רצף פעילויות מוחשיות מאתגרות הכוללות גם לא מעט סיכונים, אך למעשה, בסופו של יום, האם הועלנו? האם נגענו בנקודות החשובות?

האם כמות הנמצאים בגוש שינתה את תמונת המאבק? כמה באמת היתה משמעותית תוספת כוח האדם בגוש שהתאמצנו עליה כל כך? האם כך וכך פנצ'רים או נזקים לרכבי הרס מנעו משהו? האם היה משהו משמעותי יותר, מהותי יותר, שפיספסנו?

על שאלות אלו ואחרות אנסה לענות בפרק הבא והאחרון בסדרה.