תענית דיבור

ערב אחד, יצאתי מתפילה בבית הכנסת השכונתי, והבחנתי במודעה הבאה:

"הזמנה של מצוה! תענית דיבור שכונתית (ששווה 65,000 תעניות) תתקיים מחר החל משעה שמונה בבוקר כאן בבית הכנסת. יוגש כיבוד קל ויינתנו ארוחות".

אני רגיל שמדי פעם מתקיימות בבית הכנסת תעניות דיבור, אבל מה שנרשם בסוגריים הדליק את נפשי.

פניתי לגבאי צדוק שיספר לי מה המקור לכך. הוא הפנה אותי לגלעד, חוזר בתשובה תמים וירא שמיים. גלעד שלף ממרומי הספרייה ספר בשם "עטרת פז", פתחו והראה לי את השורות הבאות:

"וכבר כתב בקונטרס יחיאלי בגודל עניין זה של תענית דיבור של יום אחד שערכו רב והוא נחשב כ-65,000 תעניות של מאכל ומשקה, שזה בערך מה שאדם צריך להתענות בימי חייו. וכתב כי בזמננו שהגופות נחלשו בעוונותינו הרבים, ואין כל כך חוזק ובריאות הגוף להתענות כמה ימים רצופים, ולכן איעצך נא עצה טובה שיש בה נחת רוח לנשמה מבלי שום צער הגוף, והעיקר רק לעשות תענית דיבור וסגולת התהילים ותכפר כל חטאותיך, ועד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, לא בתענית וסיגופים, כי אם ברסן פיו".

הוצאתי את הפלאפון כדי לחשב כמה שנים יש ב-65 אלף תעניות. המחשבון הורה לי שמדובר ב-178 שנים. כלומר תענית דיבור אחת עם כיבוד קל וסעודות שוות צום של 178 שנים! חשבתי כי כדי לצום 178 שנה כראוי צריך לחיות פי חמישה, כלומר לחיות כמו מתושלח. תענית כזאת נראית מתאימה יותר למתים. רק הם יעמדו בה בכבוד.

זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי כי יש לי סיכוי אמיתי לצאת נקי מהעולם הזה, בלי צומות וסיגופים, ומבלי לבכות יומם וליל על חטאיי. פשוט להגיע מחר בבוקר לבית הכנסת השכונתי ולהצטרף לחבורה תמימה בקריאת תהילים, באמירת ברכות הנהנין ובבלימת פי מדברי חולין.

החלטתי ללכת על זה. שאלתי את צדוק אם אוכל לכתוב במחשבי ולקרוא תהילים לסירוגין.

"אין בעיה", אמר, "העיקר שלא תדבר שטויות".

למחרת בשמונה בבוקר מצאתי בבית הכנסת שישה - צדוק הגבאי, רבי מאיר, גלעד התם, יחיאל המקובל, יוסי הברסלבר ושלום המשפץ שהיו שקועים בספרי תהילים. צדוק הגיש ארוחת בוקר מפנקת עם כמה סוגי גבינות. בארוחת צהרים הגיש שניצלים דשנים, אורז מעולה ופטריות ברוטב מהביל. בקבוק קברנה מרלו שיראז ניצב במלוא הדרו ליד מגש פיתות עיראקיות. נשמעו רק קולות לעיסה ולגימה ולבסוף ברכת המזון.

במשך היום כתבתי סיפורים וקראתי תהילים לסירוגין.

יצאתי אחרי תפילת ערבית בהתרוממות רוח גדולה, ועלה בדעתי משל על מה שחוויתי היום. עני אחד היה חייב לעשיר מופלג 65 אלף דולר. העשיר ראה שאין שום סיכוי שהעני יפרע את חובו והציע לו עסקה: "אני מוכן לוותר לך על 65 אלף דולר, ובמקום זה תיתן לי שקל..."

שברתי שתיקה ואמרתי לתוך חללו הפנוי של הלילה הירושלמי: "אין כמוך, אב הרחמן! היום בעקבתא דמשיחא אינך דורש מאתנו הרבה, רק להיכנס לבית הכנסת, לפתוח את הלב אליך, לסגור את הפה בענייני הבל, ולהאמין שאתה אוהב אותנו מאוד כמו שאנחנו".