עופר בן דינה

השמש הפצועה נחתה מאחורי האופק באפיסת כוחות. עופר הגיע כמדי ערב לעמק הבכא להתבודד. כלב נבח ממרחקים "הב הב" בדיוק כמו שכתוב בספרי הילדים. אוי ואבוי, חשב לעצמו כשהוא מסלסל בפאותיו, עוד פעם לעמוד מול האינסוף ברוך הוא עם רשימת צרותיו: שהוא, עופר בן דינה, יזכה לשלום בית, שאמו, דינה בת מרים תעבור את ניתוח הלב בשלום, שאחיו יחזקאל בן דינה יצא מהמעצר בית ויתחיל לחיות חיים נורמאליים, שאשתו רפאלה בת ליזט תקבל סוף-סוף את האישור המיוחל מהביטוח הלאומי, ושבנו יוחאי בן רפאלה יתקבל לתלמוד תורה...

הוא ידע שיהודי צריך להתפלל על כל דבר וידע שצריך להקדים תודה על העבר לצעקה על העתיד, אבל זה לא כל כך עזר. חש שהוא נמצא בקלחת של צרות מתחלפות ללא הרף, ושלא נותר לו אלא לצעוק למרומים ההולכים ומחשיכים.

אז ראה בני זוג פוסעים יחד לעת ערב ונצנצה בו מחשבה: הרי כל העולם הזה בנוי על הדדיות, על אני ואתה, ורק בתפילה אני מרגיש כמו אפס גמור שעומד מול הכל יכול ורק מבקש ומבקש, וככל שהוא מבקש יותר, כך רע לו יותר...

לפתע עלה בדעתו רעיון מהפכני: אולי אתפלל עבור הקדוש ברוך הוא?! נכון, הוא כל יכול, אבל בודאי הוא רוצה שרחמיו יגברו על מידת הדין שלו, בודאי הוא רוצה שלכל ברואיו יהיה אך טוב וחסד, למרות שבינתיים זה לא כל כך הולך...

הוא פתח את פיו: "ריבונו של עולם, יהי רצון שתצליח בכל מעשיך! יהי רצון שעם ישראל יתעורר בתשובה! הלוואי שתהיה לך נחת רוח מכל ברואי העולם! הלוואי שתצליח להביא את המשיח בלי שישפכו, חלילה, נהרות של דם...."

לא הבין מה קורה לו. פשוט נכנס לראש הגדול של הקדוש ברוך הוא, התפלל למענו וברכו. במשך דקות ארוכות שכח מעופר בן דינה, בתיה בת מרים, יחזקאל בן דינה, רפאלה בת ליזט ויוחאי בן רפאלה. הרגיש התעלות נפלאה שלא חש מעודו כאילו שאיזו חללית כסופה נשאה אותו לעבר האינסוף. לפתע האיר לו מדוע מתפללים בתפילת שמונה עשרה דווקא בלשון רבים. איזה גיהינום זה להתפלל רק על עצמך ועל בני משפחתך...

עופר יצא מעמק הבכא מאושר כפי שלא היה מאז שהניח לזקנו ולפאותיו לצמוח. הרגיש שכעת הוא מסוגל גם לבקש ישועות עבור עצמו וכל היתר.

הוא חזר לתוך הישוב. במקום שבו פסעו בני הזוג השתובבו לאור מנורת הרחוב חבורת ילדים צוהלים וקול צחוקם הרקיע שחקים. השמיים נפרשו מעליו ככיפה כחולה עמוקה מלאה בנצנוצים שכל אחד מהם גדול פי מיליון מהשמש הארצית שנעלמה כליל מהאופק.